נזר הקודש - מנחות רג

אם הוא רק מטעם שאין לו מן הישן, דכיון דאם יש לו מן הישן אסור בחדש, להכי גם כשאין לו לא אמרינן דחיי', וזהו שיטת הב"י בה' ציצית סי' י"א, וביארנו לעיל, והא דהירושלמי שאני כמו שכתבנו לעיל בפר' התכלת. ג תוספות ד"ה כתוב אחד אומר ששת וכו' בסוף ערבי פסחים דריש מיני' מה שביעי רשות אף ששה רשות משום דכתיב וביום השביעי וכו' ושמא תרתי ש"מ יעוי"ש, וקשה הא מדרשא זו גם כן ע"כ מוכח דששה רשות, דאל"כ אלא מצוה, א"כ משכחת גם ששה מן החדש מטעם דאתי עשה דמצה ודחי לל"ת, והכא לא שייך גם תירוץ הירושלמי משום דהוי עשה דקודם הדיבור דזה שייך רק במצוה דבערב תאכלו מצות דקודם הדיבור נאמרה, אבל הני קראי כתיבי בתורה גם לאחר הדיבור בפ' משפטים ובפ' אמור, ומוכח מזה דלאו מצוה היא אלא רשות, אבל לפי מה שפירשנו דהכא לא שייך דחייה אתי שפיר דברי התוס'. א גמרא גופא אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי, אמימר מנו יומי ולא מנו שבועי אמר זכר למקדש הוא, ופירש"י דכיון דלא הוי רק משום זכר למקדש בעלמא הלכך ביומי סגי יעוי"ש, והביאור בזה דכיון דמדרבנן הוא סגי בספירת היומי, ויש לעי' בדברי אביי דאמר מצוה למימנא יומי ומצוה למימני שבועי, אם הוא דרבנן בזמן הזה, וכל עיקר המצוה אינו אלא בשביל זכר למקדש, אבל סבר דבעינן למימני תרווייהו כמו שהיתה במקדש, ואמימר סבר דבשביל שהוא מדרבנן סני בספירה דיומי לחודיא, או דלמא דפליגי גם בזה גופה אם המצוה בזמן הזה דרבנן, או שהוא דאורייתא, דאביי ורבנן דבי רב אשי סברי דספירה בזמה"ז הוא דאורייתא להכי יש למנות יומי וגם השבועי, ואביי סבר דהוא מדרבנן. ב והנה מדברי התוס' משמע דכולהו סברי דהוא דרבנן, והוא מדכתבו דיכול לברך בספק חשיכה מטעם דהוי ספיקא דרבנן יעוי"ש ואם סברי דאביי ורבנן דבי רב אשי סברי שהוא מדאורייתא פשיטא דהוי נקטי לדינא כוותייהו, ולא כאמימר דהוי יחיד לגבייהו, וכן נראה דעת הסמ"ג מצוה ר' שכתב והלכה כרבנן דבר רב אשי, וכתב רבינו שמשון ב"ר אברהם דלכל הפחות אהני מה שאינו אלא זכר למקדש דבספק חשיכה יכול לברך יעוי"ש, וכן דעת הסמ"ק מצוה קמ"ה. ג אמנם דעת הרמב"ם מבואר שגם בזמה"ז הוא דאורייתא כמו שכתב בפר"ז מתו"מ הכ"ד דכתב וז"ל מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן יעוי"ש, וע"כ דמפרש דאביי ורבנן דבי רב אשי סברי דלאו משום זכר למקדש הוא אלא מצוה כבזמן הבית, ובזה פליג אמימר. ד אבל יש לתמוה במה שכתב שם בהכ"ב וז"ל ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום יעוי"ש, וקשה דהנה משמע דלאביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי שניהם מדאורייתא לפי שיטת הרמב"ם, ומטעם זה כתב גם כן הרמב"ם דמצוה למימני הימים עם השבועות, - אבל מדלא הביא ראי' מהכתוב אלא מהא דכתיב תספרו חמשים יום, ולא הכיא ראיה מהכתוב על השבועות מדכתיב שבע שבתות, ומהסוגיא מוכח דע"כ זהו סברת אביי מדקאמר לעיל אי מדר' יוחנן בן זכאי דלמא כאביי דאמר מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי דהכוונה מהשני פסוקים שדרש ר' יוחנן בן זכאי, וא"כ הרמב"ם דפסק כאביי הי' לו להביא ראיה גם על השבועות מקרא, וצ"ע. ה ונראה דהנה יש לחקור בהא דמצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, אם הם שתי מצות בפני עצמן, או דלמא דנחשבים למצוה אחת, ומצאתי ברבינו ירוחם חלק אדם נתיב חמישי ח"ד דמחלק אותם לשני מצות, והוקשה לו מדוע אין מברכין על ספירת השבועות ברכה בפני עצמה, יעוי"ש, אמנם לא כן דעת הרמב"ם אלא סבר דמצוה חדא היא, וספירת השבועות נכלל במצוה דספירת הימים, וכן כתב בספר המצות עשין קס"א, ולכוונה זו לא הביא הרמב"ם הקרא המרמז על ספירת השבועות, בכדי שנדע דמצוה דספירת השבועות נכלל בספירה דהימים. - א עמוד ב אמר רב כהנא אומר הי' ר"ע מירוח הקדש אינו פוטר, ביאור הדברים דאעפ"י שעקר החיוב בא בהגמר שהוא המירוח, וכיון שאז פטור הי', נמצא דהי' גמרו בפטור, מ"מ אם נפדה אח"כ חייב במעשר, והנה מוכח מזה דלקוח אחר מירוח חייב במעשר, דהרי הפדיי' לא עדיפא מלקוח, ומ"מ חייב במעשר לאחר פדיי', וזהו לכאורה דלא כשיטת הר"ת דסבר דלוקח אחר מירוח פטור ממעשר מדאורייתא, כמבואר בתוספות ב"מ פ"ח ובבכורות י"א, ודוחק לומר דהר"ת יפרש דפליגי בזה רבנן ור"ע דרבנן פטרי מטעם דהוי לקוח, ור"ע מחייב דסבר דלקוח ג"כ חייב. ב עוד קשה דלפי דברי רב כהנא דסבר ר"ע דמירוח הקדש אינו פוטר, דלפי"ז ע"כ הא דתנן בפר"ד בפאה מ"ח הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורים, שבשעת חובתן היו פטורים ע"כ הוי דלא כר"ע, ולפי"ז מדוע לא פריך הש"ס לימא סתם משנה דפאה דלא כר"ע ומדלא פריך הש"ס כן, ע"כ מוכח דאין לזה סתירה ממשנה זו, וקשה מדוע לא. - ג עוד קשה טובא ביותר לשיטת הרמב"ם דסבר דלוקח אחר מירוח חייב מטעם דכבר נתחייב מקודם אצל המוכר, וחיוב זה לא נפקע, אבל בשהיתה המירוח ביד הפקר, או הקדש דמעולם לא נתחייב פטור, וזהו דין המשנה פאה פר"ד מ"ח, וכן מבואר בתוס' ב"מ פ"ח יעוי"ש, ולפי"ז קשה טובא האיך יפרש הרמב"ם דברי רב כהנא דלר"ע מירוח הקדש אינו פוטר, והלא אף אם אין כאן פטור מטעם הקדש, אבל הלא יש כאן פטור מצד לקוח, דהלא כל עיקר הא דחייב לקוח אחר מירוח לשיטת הריב"ם הוא מפני שכבר נתחייב אצל המוכר במירוחו, אבל הכא הא מהירוח של הקדש לא חייבה במעשר, וא"כ הרי חסר כאן מירוח של חיוב, וצ"ע.