נזר הקודש - מנחות רא

ב והנה כפי דרכו של רבינו הרמב"ן דבאנו למצוא מחלוקת מאן דלא סבר הממנפ"ש דראב"א אלא סבר דחיותו של נפל נחשב לחיות כל זמן שהוא חי, נראה לומר דכבר פליגי בזה תנאי והוא בפ"ו דמכשירין מ"ז דתנן אלו לא מטמאין ולא מכשירין וכו' ומשקה בן שמונה רבי יוסי אומר חוץ מדמו, הרי מבואר דת"ק סבר דדם נפל לא נחשב למשקה דם, ור' יוסי סובר דם נפל נחשב לדם מן המת, ודינו כמת דעלמא, נמצא דלר' יוסי דסבר דדם נפל כל זמן שהוא חי דינו כאדם חי דעלמא, ופשיטא שיש בו משום חובל גם כן, והנה לפי"ז הרמב"ם דפסק הכא כרבנן דר' יוסי, כמבואר בפר"י מטו"א ה"ז, וא"כ סבר דחיותו לית בה ממש, ולהכי פסק נ"כ כהממנפ"ש דראב"א, אבל הרי"ף אפשר דסובר כר' יוסי דנימוקו עמו, וא"כ חשבינן לחיותו דנפל לחי, ויש בו משום חבורה וחובל, ולהכי פסק בספק ב"ז סב"ח אין מהלינן אותו בשבת, מטעם הספק חילול שבת, כיון דלא סבר הממנפ"ש דראב"א. ג ובזה נפרש הא דאיתא בירושלמי נזיר פר"ז הי"ב וז"ל נפלים מהו שיהא להן רקב, מאן דאמר דמן מטמא ברביעית יש להן רקב, ומאן דאמר אין דמן מטמא ברביעית אין להם רקב יעוי"ש, והפנ"מ פירש לענין קטן ומפרש דהכוונה להא דפר"ג דאהלות, אבל תמוה דשם לא מיירי לענין נפל אלא מת קטן, והירושלמי לענין נפלים בעי, וגם אין זה ענין לדברי הרמב"ם דפר"ז דטו"מ דשם בקטן מיירי, אמנם נראה דכוונת הירושלמי בפלוגתא דר' יוסי ורבנן במכשירין, דאם אנו אומרים דחיותו כחי, א"כ ממילא דמו מטמא ברביעית, כאנשים דעלמא, וגם יש לו רקב, אמנם למ"ד דדמו לאו בתורת דם, ואינו אלא זיעת בשר בעלמא, וממילא גם בחיים חיותו ע"כ לא נחשב כאיש חי אשר דמו בו כי הוא הנפש, וממילא שאין בזה משום טומאת דם לטמא ברביעית, ומטעם זה אין לו רקב גם כן כיון שאין דינו כאיש, וטומאת רקב אצל איש נאמרה, היינו איש כזה אשר דמו מטמא ברביעית כדם הנפש, והרמב"ם השמיט זה מטעם דסבר כרבנן דר' יוסי. ד והנה יש לעיין להפוסקים דסברי האי ממנפ"ש דראב"א, וסברי דמהלינן סב"ז סב"ח מכח הממנפ"ש, היאך הדין כשיסתכן אחר המילה, אם מותר להחם לו חמין בשבת, וכדומה בכדי להצילו, ובהדיא מבואר בשו"ע או"ח סי' ש"ל דסב"ז סב"ח אין מחללין עליו את השבת בכדי להצילו, ומבואר במג"א בשם הרמב"ן מטעם דלא הי' לו חזקת חי, ולפי"ז כשמלין סב"ז סב"ח הרי מכניסין לספק סכנה, אשר אח"כ לא יהי' בידנו להצילו, ואם באמת ב"ז הוא, א"כ הרי אנו מאבדין אותו, וא"כ מטעם זה עצמו משום ספק סכנה, אין לנו להכניסו בברית ביום השבת. ה והנה מקור הדין הזה דסב"ז ספב"ח אין מחללין עליו את השבת, כתב הב"י בטור שמקורו מהא דתניא בשבת קל"ה סב"ז סב"ח אין מחללין את השבת עליו, והנה שם אפשר לפרש לענין מילה, וכן פירש"י יעוי"ש, ואפשר דבזה פליגי הראשונים, דמאן דפוסק כהממנפ"ש דראב"א ס"ל דסב"ז סב"ח מחללין עליו את השבת להצילו, וממילא שפיר אמרינן הממנפ"ש דראב"א, ונימול מספיקא, ואם איצטרך אח"כ לחילול שבת עבור להצילו, מחללין עליו את השבת מספיקא, אמנם הרי"ף ס"ל וגם הר"ח והרמב"ן ס"ל בפירושא דהאי ברייתא דאין מחללין את השבת להצילו, ולפלא שלא העירו בזה הפוסקים, שדין זה במחלוקת שנוי, והנה במדרש תנחומא פ' במדבר איתא בהדיא דאין מחללין את השבת להציל מסכנה סב"ז סב"ח, דאיתא שם ספק בן תשעה ספק בן שמנה אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין את טבורו, וכו' יעוי"ש, - וא"כ מזה מוכח ע"כ כשיטת הטור והב"י, וממילא יש סעד לפסק הרי"ף. ו איתא בסנהדרין ע"ב דמים לו בין בחול בין בשבת וכו' אלא דמים לו בין בחול בין בשבת פשיטא וכו' אמר רב ששת לא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל, ופירש"י דהיכא דלא בא על עסקי נפשות מפקחין, והיכא דבא על עסקי נפשות אין מפקחין, וכן מבואר להלכה, וקשה הא גם כשבא על עסקי נפשות הנה עתה כשמונח תחת הגל לאו רודף הוא, וא"כ מדוע אין מפקחין עליו, וע"כ צריך לומר דכיון שמתחילה על עסקי נפשות בא והותר דמו, והוי עתה ספק חי ספק מת בעודו תחת הגל, וא"כ הרי הוא כסב"ז סב"ח שאין מחללין עליו את השבת להצילו מטעם דהוי ספק חילול שבת, במקום שאין לו חזקת חיים דמעיקרא, וה"ג האי גברא איבד חזקתו דחיים מטעם דהותר דמו מטעם מחרתו, והוי עכשיו ספק חי ספק מת בלא חזקה דמעיקרא דחיים, ובאופן זה לא הותרה שבת לפקח, וא"כ הרי זה ראי' חזקה לנידון זה, וכמו שכתבנו לעיל. ז ואין להקשות מדוע ספק ישראל ספק נכרי מחללין את השבת, שאני התם דהספק הזה שאנו מסופקים שמא ישראל הוא, הנה בהצד הספק הזה הי' כאן חזקת חי, מה שאין כאן סב"ז סק"ח, ופשוט בסברא. - ח עוד יש להעיר לפי דברי ר' אבהו ביבמות פ' ע"א סימני סריס ואיילונות ובן שמנה אין עושין בהם מעשה עד שיהי' בני כ' שנה, ופירש"י ותוס' דבן ח' היינו שנולד לח' חדשים כו' אין עושין מעשה להחזיקו בבן קיימא עד שיהי' בן כ' שנה, - והנה הרמב"ן והרשב"א הקשו על פירוש זה דא"כ כל יבמה שלא ילדה לט' חדשים ודאין לא תנשא לשוק עד שיהא בן כ' שנה יעוי"ש, והנה יש לומר דבספק אזלינן בתר רובא, אבל יש להעיר בזה בהממנפ"ש דראב"א דלמא אף אם נפל הוא, אבל באופן שיחי' עד כ' שנה שוב אין לומר מחתך בבשר הוא, דפשיטא שלא גרע מברי' שאין לה עצם שאינה מתקיימת יותר מי"ב חדש, ומ"מ יש בה משום חובל, והנה אפשר שגם בשביל זה דוחה הרי"ף דינא דראב"א, והעיקר בזה מה שכתבנו לעיל, דסבר הרי"ף דנפל כל זמן שהוא חי יש בו משום חובל, וכמוש"נ. עמוד ב איבע"א אין מעבירין על המצות, עייין בספרנו נזר הקודש לזבחים נ"ב.