נזר הקודש - מנחות ר

מגזירה"כ דגמרינן מסוטה, כי מן הדין הו"ל למימר אוקי גברא בחזקתי', ואפ"ה גזירה"כ ספק טמא, אלמא כודאי משוינן לי', וכיון דהכי הוא מה לי חד ספקא, ומה לן תרי ספיקי יעוי"ש, הרי מבואר כמו שכתבנו דכיון דהתורה עשאה לספק ראשון לודאי, באופן כזה שאלים לדחות חזקה, וא"כ אין הבדל בין חד ספק לתרי, והיינו כי לעולם אין כאן ספ"ס, כי ודאין המה. ה והנה זה ודאי דבפיקו"ג גם ספק תורת ודאי עליו, וכמו שמבואר בגמ' שם ביומא דנלמד מדכתיב וחי בהם, דמשמעו גם ספק, מטעם דשללה התורה עשיית המצוה בספק חיים, וא"כ ספק פיקו"נ נחשב לודאי, וא"כ לעולם לא יצורף לספ"ס, מטעם שכולם ודאים נינהו, אמנם באופן שאיכא רובא בתחילה, א"כ מעולם לא בא לכלל ספק, ובזה סבר רב דאזלינן בתר רובא, ואין כאן כלל תורת פיקו"נ, אמנם שמואל יליף גם רובא מהא דוחי בהם, וכמו שכתבו התוס' יומא שם ד"ה ולפקח, וסבר שמואל דגם למיעוט חששה תורה בפיקו"נ, וכמוש"נ. ו גרסינן בירושלמי פר"ג דתרומות ה"א התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח, אלא קישות ונמצא מרה לא מעיקרא היא מרה, אמר ר' יוחנן עשו אותן כספק אוכל, רב יונה בעי ולכל הדברים עשו אותן כספק אוכל מטמא טו"א, ואין שרפין עליה את התרומה כו' (גירסת הגר"א ז"ל), ופריך תמאן אמר ר' יוחנן ככר שנטמא בספק טומאה ברה"י ומגעו ברה"ר טמא, והכא טהור, שהן שני ספקות, ע"כ הסוגיא, ותמוה טובא בחידה סתומה. - ז ונראה בביאור הדברים דפריך הירושלמי מדוע הכא בהאי קישות המרה דעשו אותן בספק אוכל, וא"כ מקבלת טומאה מצד ספק, וא"כ אמאי אינה מטמאת אח"כ אוכלין של תרומה הנוגעים בה באופן שתהי' טומאה ודאית גם לשרפה כדין תרומה טמאה ודאית, ואעפ"י שמתחילה ירדה לה טומאה בספק, אמנם ע"כ מדבריו משמע דמיירי ברה"י מדנטמאת מספיקא, ואם כן תטמא אחר כך בתרומה אחרת שתהי' בתורת ודאי, דע"כ אעפ"י שתחילת קבלתה מספק, מ"מ לבסוף לטמא אחרים, הרי היא בתורת ודאי, וזהו דינו של הירושלמי מה שאמר ר"י בהאי כבר שנטמא בספק טומאה ברה"י בצד אחד, והצד השני לרה"ר, הנה הנוגע שם באותה שעה שקבלה טומאה מצד פנים, הנה הנוגע בצד חוץ טמא גם כן, אעפ"י שתחילת הטומאה בספק ירדה, וממילא הוי ספק טומאה ברה"ר וטהור, אמנם כיון שמפני שהוחלט לטומאה בצד פנים, הנה החלמה הלזו מועילה גם להצד השני שלצד רה"ר, וזה ודאי אם יש בכח לטמאות בשעה זו בשעת לידת הטומאה הספק, פשיטא שמטמא אח"כ בשכבר הוחלטה הטומאה שבפנים איזה זמן, וא"כ הוא מדוע אינה מטמאת הקישות הזה לתרומה הנוגעת אח"כ בטומאה ודאית גם לשרוף, זהו תוכן הפירכא. ח ומשני שאני הכא שהן שני ספיקות, ביאור הדברים דשאני התם בהבכר שנטמא בספק טומאה ברה"י שנעשה ודאי טומאה, וממילא בכח הודאי הזה מטמא גם אחרים באופן שאין עוד להסתפק בהספק הראשון כיון שכבר הוחלט, ואין אחר ודאי כלום, אמנם הבדל יש בין אוכל ודאי וטומאה ספק, שבזה אנו דנין לטומאה ודאית, - והיינו כיון שיש מקבל טומאה בודאי, ועיקר הספק הוא במטמא, היינו אם קבלה טומאה בזה אנו דנין לטומאה ודאית, והוא בדמיון לסוטה, משא"כ בספק מקבל טומאה כמו הכא בספק אוכל, בזה אין אנו דנין תורת ודאי טומאה, אלא דין ספק טומאה יש כאן, וממילא כשנולדה לנו להסתפק על מאכל אחר שנגע בזה הספק אוכל לא הוי יותר מספק טומאה, ואין שורפין על זה תרומה, כיון שספק טומאה הוא, - וזהו הביאור דקאמר הירושלמי ,שני ספיקות", היינו שיש שני ספיקות על שני דברים ספק על אוכל הראשון, אם הוא טמא מפני הספק שמא אינו אוכל, וספק על האוכל השני שמא אינו טמא מצד ספק זה עצמו שמא הראשון אינו טמא מפני שאינו אוכל, והירושלמי קורא לזה שני ספיקות, היינו שמספקין על שני דברים, וזה ליתא בטומאה דספק רה"י דעלמא, מטעם דהספק הראשון עתה אינו בתורת ספק אלא בתורת ודאי, אבל הכא כיון שגם הספק הראשון נשאר בספקו, וא"כ ממילא השני ע"כ יותר מספיקא לא הוי, ואתי שפיר דברי הירושלמי ולפי גירסת מרן הגר"א ז"ל, והן והן הדברים שכתבנו לעיל. עוד בדין פיקו"נ לשבת אם מותר להציל תינוק ספק נפל וגם בספק ישראל א הנה הרי"ף בפר' ר"א דמילה הביא הברייתא ספק ב"ז ספק ב"ח אין מחללין עליו את השבת, ואילו בסוגיא שבת קל"ו מוקמינן ברייתא זו שלא אליבא דהלכתא היינו כר' אליעזר דס"ל מכשירי מילה דוחין את השבת, ובספק אין המכשירין דוחין את השבת, ,אבל לענין עצם המילה שפיר מהלינן דאם בר קיימא הוא שפיר דמי מטעם מצות מילה, ואם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא, וזהו הממנפ"ש דראב"א שם, וכבר תמהו בזה הרמב"ן והרשב"א והרא"ש, והנה בחידושי הרמב"ן הביא שכן גם דעת ר"ח, וחותר ליישב דאביי שמביא שם הא כתנאי בבהמה בח' שגמרו סימניו דמ"ד שחיטתו מטהרתו סבר חי גמור הוא, ומ"ד אין שחיטתו מטהרתו סבר ספק מת הוא, ואין שחיטתו מטהרתו מטעם דהו"ל כמחתך בשר בעלמא, ורבא סבר דכו"ע ס"ל דמת הוא,, ואפ"ה לאו מחתך בשר בעלמא הוא, מפני שכל זמן שחיותו עליו ע"כ כחי הוא. והא דשחיטתו אינו מטהרתו טעמא אחריתא, משום דלא דמי לטרפה, יעוי"ש.