נזר הקודש - מנחות קצט

דהרמב"ם לא סבר כהרמב"ן, וממילא כוונת הרמב"ם שכתב דשבת דחוי' אצל חולה, לומר דיש לאהדורי ולמעט מלאכות, נמצא דדעת התוס' והרמב"ם דלא כהרמב"ן - ז והנה גם מהירושלמי פרי"ט דשבת ה"א יש להוכיח כשיטת התוס', והוא דאיתא שם וז"ל רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חונה מתניתין אמרה כן שאסור לעשות חולה (מחיצה של בני אדם) דתנינן ר"א אומר אם לא הביא כלי מער"ש מביאו בשבת מגולה שאם אומר את כן שמותר לעשות אף הוא אינו מוצא לעשות חולה ומביאו, יעוי"ש, הרי מבואר דסובר הירושלמי דאפילו לר"א דסבר מכשירי מילה דוחין את השבת מ"מ אית למיהדר אחרי היתרים ולמעט באיסורים כל מה דאפשר. ח איברא דיש להביא ראי' לשיטת הרמב"ן מהא דאיתא בתמיד כ"ח ובירושלמי פר"ב דמגילה דאיתא שם דהיו מחמין חמין לרביכה, יעוי"ש, והיינו מכשירין שאפשר להכין מערב שבת, ומזה מוכח כדברי הרמב"ן, דלא מהדרינן למעט במלאכה, ואולי יש לחלק דהתם בחמין שהוחמו מער"ש לא יהי' טובים כשל היום, וגם לא יהי' נאום, וכדלעיל, ואולי אפשר לחלק בין מכשירין דמצוה למכשירן דחולה. - ט והנה הרא"ש בפר' יוהכ"פ שם הביא דברי רבינו מאיר שהשיב בתשובה על השאלה אם שוחטין לחולה שיב"ס בשבת בשיש לפניו נבלה, וכתב דמיון מאוכל נפש ביו"ט דשוחטין ביו''ט אעפ"י דאיכא עשה ול"ת דאיסור מלאכה, ומאכל נבלה אין בה אלא לאו, או לומר לנכרי לנחור עופות, דליכא אלא איסד"ר דאין שחיטה לעוף מה"ת, אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט כמו בחול, וה"נ כיון שהתירה תורה פיקו"נ הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיב"ס כאילו עשה בחול, יעוי"ש, מבואר מזה דסבר ג"כ דלא בעינן לאהדורי אמיעוט מלאכות, מטעם דשבת הותרה אצל חולה בפיקו"נ, אבל ע"כ דעת התוס' בשבת דלא כרבינו מאיר, והוא מדהקשו מדוע לא מהדרינן אמיעוט מלאכות, אעפ"י דמילה בשבת לכו"ע בגדר היתר גמור, ולא בגדר דחוי, וע"כ דס"ל להתוס' דאין זה ענין להא דאוכל נפש ביו"ט, נמצא דנידון זה אם יש לאהדורי אמיעוט מלאכות אצל חולה בשבת תליא ברבוואתא, והוא דלדעת רבינו מאיר והרמב"ן והראב"ד לא בעינן לאהדורי אמיעוט מלאכות, ויש לעזיי אם יש לצרפם לדעה אחת, כיון דטעם כל אחד הוא בפני עצמו, והיינו דלדעת הרמב"ן והראב"ד הוא מטעם שהותר מכשירין, ולדעת הרבינו מאיר הוא מטעם שהותרה שבת אצל חולה, אבל דעת התוס' דיש לאהדורי אמיעוט מלאכות, וכן דעת הרמב"ם, ולדעת הרשב"א תליא זה בפלוגתא דחוי' או הותרה, וכתבנו שדעת הרמב"ם דדחוי' היא, וכן דעת הר"ן פר"ב דביצה, והוי ספיקא דדינא. עוד בדין פיקוח נפש אצל שבת א גרסינן ביומא פ"ד ע"ב פלוגתא דרב ושמואל בהא דתנן מצא בה תינוק מושלך אם רוב וכו' ואמר רב לא שני אלא להחיותו וכו' ושמואל אמר לפקח עליו את הגל, כי אתמר דשמואל ארישא איתמר, אם רוב כותים כותי, אמר שמואל ולענין פיקו"נ אינו כן, והיינו דאפילו ברוב כותים מפקחין, ולפי"ז ע"כ דרב סבר דגם בפיקו"נ הולכין אחרי הרוב, ואם רוב כותים אין מפקחין, והנה לפי"ז יש לתמוה דאם הולכין בפיקו"נ אחרי הרוב, וא"כ ספ"ס שהוא כדין רוב גם כן לא מהני, וא"כ היאך יפרש המשנה מי שנפל עליו מפולת, דמבואר בגמ' דלא מיבעי' קאמר, ואיכא הרבה ספיקי, ומ"מ מפקחין, וכמו כן תיקשה למאי דרצה הש"ס לומר גם בדשמואל דלענין פיקו"נ אזלינן בתר רובא, דלפי"ז היאך יפרש המשנה, וא"כ גם בלא רומיא דשמואל אדשמואל תקשה היאך יפרנס המשנה. ב ונראה דע"כ שאני בזה בין רובא לספ"ס, והיינו דאעפ"י שספ''ס הוא גם כן מכח רובא לשיטת הרשב"א, אמנם שאני במקום שחידשה תורה ועשאה לספק כודאי, שאז גם ספ"ס נעשה ודאי, -- וכאשר יבואר, - והיינו זה הדבר דבאופן שאמרה תורה דהספק נעשה כודאי א"כ הספק הראשון נעשה כודאי חיוב, וא"כ שוב אין מקום להצטרף לספ"ס, כי הביאור ספ"ס שהוא נעשה רובא, זהו באופן ההצטרפות הספיקות, משא"כ במקום שהספק הראשון נעשה ודאי, א"כ הרי הוא בהצטרפות לודאי, וא"כ הרי מצטרף לחיוב ולא לפטור, ובאופן ברובא בריבוי הספיקות הרי יש כאן ריבוי הודאים, משא"כ רובא דבתחילה הרי אינו נעשה ספק כלל, ואם אנו תופסין הרובא הרי יש כאן בירור נכון לפנינו בלא שום ספק, ואין כאן דין פיקו"נ כלל. ג ובזה יש לבאר דברי התוס' פסחים ט' ע"ב ד"ה ספק גררוהו ההיא שעתא וא"ת האי בור היכא קאי אי ברה"ר אפילו בספיקא אחד טהור, ואי ברה"י אפי' בספ"ס, וא"כ מאי משני שהטילה כאן נפל, ויש לומר דגרירת חולדה וברדלס הוי ספק הרגיל יעוי"ש, ותמוה דכיון דספ"ס לא מהני ואפי' אלף ספקות, וא"כ מה מהני ספק הרגיל שהוא ספק אחד, במקום שהרבה ספיקות לא מהני, אמנם ביאורן של הדברים כמו שפירשנו, דהנה כיון שאמרה תורה ספק טומאה ברה"י טמא בתורת ודאי, א"כ כשאנו דנין על הספק הראשון בתחילה, אנו מחליטין אותו לודאי טומאה, וממילא אין לנו לצרפו עם השני, וכמו כן הספק השני והשלישי עד סוף העולם, המה כולם ודאים, משא"כ ספק הרגיל בתחילה שהוא כעין רובא, על זה אמרה תורה תורת ודאי, ואדרבה יש לנו לדון לרובא לומר שאין כאן טומאה כלל. ד והנה מצאתי במרדכי פר"ד דיבמות שהקשה מטמאין ברה"י בספ"ס, וכתב וז"ל וי"ל דלא דמי דשאני התם דחד ספיקא לא הוי טמא אלא