נזר הקודש - מנחות קצו

הרשב"א לכתחילה, מה שאין כן בסחיטה כיון דלענין צורך גופן לא בעינן שתרד המשקה לתוך הכלי, והכא כיון שמכוון גם לצורך מימיהן בודאי שמכוון שתרד המשקין לתוך הכלי או לתוך פיו, נמצא דאיכא כוונה מקומית שתרד המשקה למקום זה דוקא, ואפשר דבזה מודה הרשב"א דנקראת סחיטה תולדה דדישה, שהוא מפרק, כיון שצריך להמשקין ומקבלם. ז ויש להוכיח מדברי התוס' כתובות ו' ד"ה האי מסוכרייתא, דהקשו דאם אמרינן פס"ר דלא ניחא לי' ג"כ אסור א"כ אמאי קאמר רב בשבת קמ"ה כבשים שסחטן לצורך גופן מותר הואיל ואין צריך להמים היוצאין, והשתא אע"ג דאין צריך הי' להיות אסור יעוי"ש, ולפי"ז פשיטא להתוס' דאם חי' פס"ר דניחא לי' בשעת שסוחטים לצורך גופן דבזה בודאי אסור, איברא דיש לומר דהתוס' לא סברי עצם דינו של הרשב"א בהא דצידה כמו שהר"ן פליג עליו, וגם הרמב"ם ע"כ לא סבר כוותי' כמו שנתבאר לעיל, - נמצא דלהרשב"א הדבר עומד בספק. בדין ריבוי בשיעורין א גמרא בעי רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מנייהו מייתינן, שתים מייתינן דחזי ליה, או"ד שלש מייתינן דקא ממעטא קצירה, פשיטא שלש מייתינן וכו' יעוי"ש, והנה נשמע מסוגיא זו שתים, א) דאיכא איסור בריבוי השיעור אף באופן שלא הרבה במלאכה, ב) דריבוי בשיעורין וריבוי במלאכה אצל חולה המה בגדר אחד, מדבעי איזה עדיפא ש"מ שהמה בסוג אחד, ולכאורה איזה דמיון הוא להשוות ריבוי דשיעורין לריבוי דמלאכה הלא ריבוי דמלאכה הוא חילול שבת גמור שחייב עליה סקילה ג"כ, וזה לא שייך בריבוי השיעורין, וע"כ צריך לומר דהכא אצל חולה כיון שניתנה שבת להיות נדחת ממנו להכי ע"כ אין כאן חיוב מלאכה בלא"ה, דהיינו שאף אם ירבה במלאכות אמנם כיון שעשה כן עבור החולה, אין כאן איסור מלאכה כלל, אלא שעשה איסור אחר דהיינו שהי' לו לאהדורי לעשות בהיתר, כיון דקיי"ל. שבת דחוי' אצל חולה, ויש לאהדורי אהיתרא, וזה עבר באיסור זה, שלא חזר אחרי היתרא, אבל עכ"פ אין כאן איסור מלאכה, ובאיסור זה בלאחדורי אהיתרא מדמה הש"ס להא דריבוי בשיעורין שהוי גם כן איסור גרידא בלא מלאכה, והנה בהא דריבוי בשיעורין פליגי הראשונים אם הוא איסור דאורייתא, או איסור דרבנן, וע"כ גם בריבוי במלאכה באופן הזה דלצורך החולה כנידון דידן, אם הוא איסור מדאורייתא, או מדרבנן, ע"כ דזה בזה תליא, והיינו דלמאן דאמר ריבוי בשיעורין אסור מדאורייתא, - והיינו מפני שיש בזה ריבוי שאין צורך להחולה בו, כן גם ריבוי המלאכה אעפ"י שיש צורך להחולה בזה, אמנם כיון שהי' יכול לאהדורי ולמעט במלאכה, הוי גם כן איסור דאורייתא, ולמ"ד דריבוי בשיעורין לא הוי אלא איסור דרבנן ע"כ גם בהא דריבוי במלאכה באופן הזה הוי גם כן רק איסור דרבנן מדחזינן דהש"ס מדמה זה לזה, וכמו שנתבאר. ב ובזה יש לעיין בדברי הר"ן פר"ב דביצה שכתב שם וז"ל ותמהני עליהם (למאן דאמר דריבוי בשיעורין מדרבנן) דא"כ מאי קא מבעי לן במנחות, פשיטא דשלש מייתינן דריבוי בשיעורין לא מיתסר אלא מדרבנן וריבוי בצירה מיתסר מדאורייתא, דהא אילו אמדוהו לגרוגרות אחד ומייתי שלש בעוקץ אחד לא עבר אדאורייתא, ואילו הביאו שנים בשני עוקצין לוקה וחייב חטאת, לפיכך נראה דריבוי בשיעורין מדאורייתא מיתסר יעוי"ש ותמוהין לי דברי הר"ן דהא אין הנידון דומה לראי' דהנה זה ודאי פשיטא באופן שאמדוהו לגרוגרות אחד, והביא שנים בשני עוקצין פשיטא דאיכא איסור דאורייתא, וגם חילול שבת, דכיון דהחולה אינו צריך אלא לגרוגרות, והביאו שתים בשתי עוקצין, הרי חילל שבת שלא לצורך החולה כלל, ובאופן זה לא מיירי הסוגיא, ובאופן שהסוגיא מיירי היינו שע"כ לא חילל שבת בפועל, דהיינו שהחולה צריך להשתים, ובאופן זה שפיר יש לומר דאעפ"י שהי' יכול למעט בבצירה, ולהביא שתים שהמה מעוקץ אחד דהיינו מהשלשה, ולא עשה כן, אלא הרבה בבצירה, מ"מ לא עשה מלאכה בפועל, ושפיר מדמי הש"ס לריבוי בשיעורין, שגם כן אין כאן מלאכה בפועל ממש, וצע"ג. ג והנה מדברי הרא"ש בתשובה כלל ט"ו אות ג' שכתב דמסוגיא דמנחות ס"ד מוכח דאסור להרבות בשיעור אף באופן שאין ריבוי במלאכה, וכן מוכח מחולין המבשל לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו יעוי"ש, והנה מדמביא מהא דשמא ירבה ומוכיח מזה אפילו באופן שאין ריבוי במלאכה, וא"כ ע"כ מוכח דריבוי בשיעורין הוי איסורו מדאורייתא, דאל"כ לא שייך גזירה, וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו לחולין י"ד שמפרש שמא ירבה, היינו שמא ירבה לבשל חתיכה אחרת יעוי"ש, הרי . חזינן שמפרש הרשב"א בחששא דשמא ירבה, היינו שמא ירבה במלאכה, וכן כתב הרשב"א בתשובה, הובא בב"י סי' שי"ח, ומדחזינן שרבינו הרא"ש מפרש הסוגיא ומוכיח מזה לאסור הריבוי בשיעור אף שאין ריבוי במלאכה, ע"כ סבר דריבוי בשיעורין אסור מדאורייתא, דאל"כ אין לגזור שמא ירבה מטעם דהוה נזירה לגזירה, וגם מהא שהביא שם סוגיא דעירובין בההוא ינוקא דאישתפיך חמימי' נחים לי' אגב אמו מפרש שם ע"י נכרי, וע"י ישראל אסור מטעם ריבוי בשיעורין, מוכח מזה דאיסורו מדאורייתא, דבאיסור דרבנן יש להקל גם ע"י ישראל לצורך מצוה, והתוס' סברי אליבא דאמת דגם ע"י ישראל מותר, וע"כ משום דסברי התוס' דריבוי בשיעור אינו אסור אלא מדרבנן, ודעת הר"ח הובא בתוס' שאסור ע"י ישראל, נמצא לפי"ז שדעת הר"ח והרא"ש והר"ן דריבוי בשיעורין אסור מדאורייתא, והתוס' והרשב"א סברי דמדרבנן היא.