נזר הקודש - מנחות קצה

מהנהר, ורק בשביל הדגים נעשה מלאכת צידה, ולכן סבר הרשב"א בביאור בהירושלמי, דכיון דהתכלית הוא להיתר ולאיסור ביחד, להכי לא יותפס על זה מלאכת צידה, כיון דבעצמותה של הפעולה דהיינו פרוסת המצודה ליתא בתורת מלאכה מלאכה דצידה רק כשבאה לתכלית הצידה וגם פעולת הצידה שבשעת פריסתו ילכוד, עי' תוס' שבת י"ז ד"ה אין פורסין, וכיון שכן שפיר למד הרשב"א ג"כ להאי דינא דנעילת הדלת וצבי בתוכה ונועל לתכלית שני דברים, א) עבור הצבי, ב) עבור שמירת הבית, דלא נתפס בזה בשם מלאכת צידה, כמו שכתבנו, וראיתי בשלטי גבורים פר' ר' אליעזר שכתב כוונה אחרת בדברי הרשב"א יעוי"ש, והנה אעפ"י שיש סמך לדבריו מרש"י זבחים צ"א בהא דמתנדבין יין מזלפו על גבי האישים, יעוי"ש, מכל מקום נראה לומר דמבוארין יותר דברי הרשב"א כמו שכתבנו. ג גרסינן בשבת קמ"ה כבשים שסטחן לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור ר' יוחנן אמר לגופן מותר למימיהן חייב חטאת, ופירש"י בהא דלגופן מותר וז"ל אם לאכול הכבשים סוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן מותר לכתחילה דלא מפרק הוא הואיל ולאו למשקה הוא צריך עכ"ל הרי מבואר ברש"י תרתי, היינו, א) דתכלית הסחיטה לתכלית גופו אשר על ידי הסחיטה יהי' לו טוב לאכילה, ב) שאינו צריך להמשקה היוצא מהן ואינו דומה למפרק, ובזה יש לחקור היאך הדין אם גם רוצה בהמשקין היוצא מהן, נמצא דמכוון לשני תכליתים תכלית שיהי' הפרי טוב לו לאכילה בלא משקין, וגם תכלית המשקין היוצאין מהם גם כן, היאך הדין בזה, אם אזלינן בתר הפרי בעצמותו, וכיון שתכלית הסחיטה הכא עבור השלמת הפרי, וזה לא מצינו במפרק שהוא תולדה דדישה ומה"ט מותר לסחוט גם לכתחילה לצורך גוף הפרי, והכא ג"כ מותר כיון שסוחט עבור השלמת הפרי ותיקונו ולא משגיחין על מחשבתו שחושב גם לשתות המים הנסחטין, או דלמא כיון שחושב גם לתכלית של המשקון, וא"כ דומה בזה למפרק שצריך להדבר הנפרק ואסור, ד והנה בהא דלמימיהן פטור בהני כבשים לשיטת רב פירש"י וז"ל פטור שאין זה מפרק שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכן אבל אסור אטו זיתים וענבים עכ"ל, והקשו התוס' ד"ה כבשים מהא דאיתא בשבת קמ"א דגזרו להדוקי אודרי אפומא דשישא שמא יסחוט, וקשה הא אפילו סחיט ליכא איסור דאורייתא, יעוי"ש, והנה יש להבין בזה קושיות התוס' דהרי ע"כ תרי עניני סחיטה איתא, א) איסור סחיטה שהוא דומה למפרק שהוא תולדה דדש כדפירש"י רש"י, ב) איכא סחיטה שאסור מפני שהוא דומה למלבן דהיינו כביסה כמבואר בתוס' כתובות ו' יעוי"ש, ובחידושי הרשב"א שבת קי"א, והנה הכא בפירות שנכבשו, דע"כ ליתא בזה תורת ליבון וכביסה, וע"כ עיקר איסורם בסחיטה יען שדומה לתולדה דדישה, והיינו מפרק כדפירש"י, ולהכי שפיר כתב רש"י בהני כבשים דכיון דהמים אתי מעלמא ולא מגופן ולהכי לא הוי תולדה דדישה, ולפי"ז לא קשה מהני אודרא דשישא דהתם הרי לא שייך מפרק תולדה דדישה כיון דלאו אוכלין נינהו, והתם ע"כ עיקר סחיטתן דאסור הוא מפני שדומה למלבן והיינו כיבוס, ובזה ודאי אמרינן דגם במשקין דאתי מעלמא כיון דעיקר ליבון וכיבוס הוא במיא דאתי מעלמא, וא"כ יש לעיין מאי מקשו התוס' על רש"י. ה והא דלא פירש"י כפשוטו דלהכי סבר רב למימיהן פטור משום דרב אזיל לשיטתו דליתא חיוב בסחיטה רק בזיתים וענבים בלבד, והתוס' באמת פירשו הכי, נראה לומר דרש"י רצה לחדש סברא אמתית שתספיק גם לשמואל דמיירי התם ואמר ג"כ למימיהן פטור אבל אסור, ואם לא הי' רש"י נותן טעם חדש אלא עיקר הטעם משום דאין סחיטה רק לזיתים וענבים בלבד, ואם זהו טעמו של רב א"כ לשמואל דסבר ג"כ הכי ע"כ טעמו ג"כ משום זה, וא"כ הוי רב ושמואל בחדא שיטה, והוי ר' יוחנן יחיד לגבייהו, ויהי' הלכה כרב ושמואל, להכי פירש"י טעם חדש, וטעם זה יספיק לשמואל כי רב לא צריך לזה, נמצא דבעיקר הדין שאמר רב דאין סחיטה מן התורה רק לזיתים וענבים בלבד הוי יחיד לגבי שמואל ור"י, וא"כ יש להורות כרבים, דמן התורה איכא איסור אפילו בשארי פירות, ולפי"ז איכא שלש שיטות, דהנה שיטת רש"י כמבואר שדעתו דגם בשארי פירות איכא איסור מן התורה בסחיטה, ושיטת הרי"ף והרמב"ם דמן התורה אינו אסור רק בזיתים וענבים בלבד, ובשאר פירות למימיהן פטור אבל אסור, ושיטת ר"ח הובא בתוס' דגם בכבשים בסחטן למימיהן חיים חטאת, והיינו דפסק כר' יוחנן, נמצא דחקירה דידן הוי לכל השיטות, דלשיטת הרי"ף והרמב"ם יש לספוקי בזיתים וענבים בסחטן לצורך עצמן וגם למימיהן, ולשיטת רש"י יש לחקור גם בשארי פירות, בסחיטה שסוחט את המים של עצמן, ולשיטת ר"ח יש לחקור גם בכבשים אעפ"י שהמשקין אתו מעלמא בתוכם. - ו ולפי דברי הרשב"א שפיר יש לחקור בנידון דידן ג"כ, והוא דכיון דע"כ עצם הסחיטה באופן שהוא בא עבור תיקון הפרי כמו לרכך בודאי דלא נקרא מלאכה, ורק בשביל המחשבה שחושב למשקין בשביל זה נקראת מלאכה. ולפי"ז בסוטחן לצורך גופן וגם להוציא מימיהן עבור תכלית המשקין שפיר דמי לנעילת הבית עבור הצבי וגם להיות הבית נשמרת, וכמו התם שלא תותפס מלאכת צידה בשביל מחשבתו שחושב שיהי' הצבי ניצוד בתוכו, כן לא תותפס גם הכא מלאכת סחיטה עבור מחשבה שחושב למימיהן כיון שעוסק בסחיטה דלצורך גופן אשר לא בשם מלאכה יכונה, אבל יש לדחות ולומר דלא דמי להא דהרשב"א דהתם הצידה נעשית מאילי' דבשעה שהמצודה פרוסה עבור התינוק בשעה זו נכנסים דגים גם כן בלא כוונה מקומית ג"כ, ואי אפשר להמלט מן הדגים רק על ידי עשיות פעולות והשתדלות לגרשם, וכמו כן בנעילת הבית הצבי נשמר בתוכו ממילא, ואין אופן להמלט מצידה רק ע"י פעולה חדשה לגרשו מן הבית, ולהכי כיון שהצבי ניצוד מאיליו, בזה מתיר