נזר הקודש - מנחות קצד

אמרה התורה היתר, וכן לענין הצלת נפשות, אבל אם אינו עושה המלאכה למטרה זו, שפיר קרינן לזה מלאכת איסור, כיון דגם נתקיימה מחשבתו דהרי צד גם דנים, ואין לומר דזה תינח שבת דאמרינן דהוי' היא אצל הצלה, אבל הקרבת קרבן בשבת מבואר ביומא מ"ו דהותרה בשבת, אבל זה ליתא דאף אם הותרה שבת אצל קרבן, אבל כיון דרק בשביל קרבן הותרה, אבל כשכבר נשחט קרבן ואין צורך עוד לקרבן, הרי הוא עשה איסור ברור, ואף שאח"כ ע"י סיבה נתהווה שנצרך לקרבן, מפני שנשפך דם של חטאת הראשונה, אבל כיון שזה לא עשה למטרת קרבן קרינן לזה שחילל שבת, וכמוש"נ. א תוספות ד"ה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב, לא דמי לאופה מיו"ט לחול דפטרינן מטעם הואיל וכו' ה"נ הואיל ופטור לי' אתינוק פטור נמי אדגים דחתם הוא דאפייתו חזיא לצורך יו"ט, אבל הכא צידת דגים לא חזיא בשבת עכ"ל, ויש להבין מאי הקשו דנימא הואיל, מה שייך הכא הואיל הלא רבא סבר דאזלינן בתר מחשבתו. והוא חשב לדגים. ב ונראה דכוונת התוס' להיפך מדוע לא אמרינן התם גם כן דמה מהני הא דהואיל דאי מקלעי אורחים וחזי לי', הלא זיל בתר מחשבתו, והוא חשב לאפות מיו"ט לחול, ועל זה תירצו שפיר דהתם אי מקלעי אורחים, נתברר לנו שהאפיי' היתה לצורך היתר, ומלאכה זו עצמה נעשית מלאכה מותרת, - משא"כ צידת דגים, אעפ"י שהעלה גם תינוק, אבל בשביל זה לא נעשה הצידה דדגים מלאכה מותרת, כיון דמעולם לא הותרה צידה בשבת, עי' בספר ברוך מעם דף פ' ע"ב שנראה ג"כ שמפרש כן בכוונת התוס', ובזה יש לתמוה בתוס' שם בפסחים שהקשו דנימא הואיל בכל מלאכת שבת, הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה יעוי"ש, וקשה הא התם היתה מחשבתו לאיסור, וגם עצם המלאכה הוא מלאכת איסור, וצ"ע. ג והנה יש לעיין היאך הדין בעושה בשבת דבר היתר ואיסור בבת אחת, אם יש כזה משום מלאכת בשבת והנה מהא דנתכוון להעלות דגים ותינוק, וגם העלה דגים ותינוק דפטור, אפשר לומר דזהו רק משום פיקו"נ דנתנה שבת להיות נדחת ממנו, משא"כ מלאכת היתר, שאין כאן שבת נדחה, אלא שאין כאן איסור, אבל בשעושה דבר איסור ג"כ עם ההיתר אפשר לומר דנתבטל ההיתר וכמאן דליתא דמיא, וכיון שעשה עכ"פ מלאכת איסור, ויש כאן מחשבה ומעשה דאסור, אפשר דיש כאן חילול שבת מעליא, ומצאתי שנחית בזה להסתפק בזה במעשה רקח בה' שבת פר"ב. ד אבל נראה דפליגי בזה רבותינו, הרשב"א והר"ן בפר' האורג, וכאשר יבואר. א הנה הרשב"א חידש בדין צידה דמותר לנעול דלת מחבית ולכוון על שני דברים כאחד, דהיינו לשמירת הבית, וגם להצבי שיהי' נשמר בה וניצור, ומביא ראי' מהירושלמי מהא דנתכוון להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור, והר"ן בסו"פ האורג הקשה עליו דהא הוי פס"ר לצידה, ומהירושלמי אין ראי' מטעם דהוי פיקוח נפש יעוי"ש, ובאמת דברי הרשב"א צריכין באור דמאי חזית דאזלת בתר מעשיו זיל בתר מחשבתו, והרי עשה איסור, דהרי רצה להעלות דגים, וגם העלה דנים, והעלה תינוק בלא מתכוון, ומצינו כזה לאיסור בשבת קל"ג לענין בהרת במקום המילה דאסור למול אפילו באינו מכוון לקוץ הבהרת, והנה גם שם עוסק במלאכת היתר דהיינו המילה, ואיסור בדבר הקציצה דהבהרת, ומכל זה אסור מטעם דהוי פס"ר, ומזה ראי' לדברי הר"ן, ודברי הרשב"א צריכין ביאור. ב ומה שנראה בביאור דברי הרשב"א הכא כך הוא, דהנה יש לדקדק מדוע הביא הרשב"א ראי' מהירושלמי ולא הביא מש"ס דילן מנחות, - דלגירסת הרמב"ם כגירסת ש"ס דילן ודרבה אמר פטור והלכתא כוותי' לגבי' דרבא דהלכת כרב לגבי תלמידו, ורבה רבו של רבא הי', ומדוע הביא דוקא מש"ס ירושלמי, ונראה לבאר דהנה בצידה כזו אשר נעשה על ידי נעילת דלת ליתא בעצמותה שום דררא דמלאכה דהרי בודאי ליתא בנעילת הבית דררא דאיסור דהרי ליתא בסוג מלאכה, אמנם אם צבי נשמר בבית אז יותפס על נעילת הבית בגדר מלאכה אם מכוון לנעול את הבית בשביל שיהי' הצבי נשמר בתוכה, נמצא דהצבי שבבית פועל על נעילת הדלת מהבית שתותפס בשם מלאכה והיא מלאכת הצידה, ובזה בא הרשב"א לומר דכיון דרק בשביל התכלית דהיינו המחשבה שחושב שיהי' הצבי נשמר בתוכה בשביל זה נעשית נעילת הבית מלאכה. א"כ לפי"ז דוקא אם עיקר נעילת הבית באה עבור תכלית זו גרידא שיהי' חצבי נשמר בתוכה אז נעשית הנעילת הבית מלאכה, משא"כ אם מכוונים הבעלים שתהי' הנעילת הדלת לתכלית שמירת הבית, נמצא דגם תכלית היתר בנעילה זו, להכי אין בכח הצבי שבבית לפעול פעולתו על הנעילת הדלת שתהי' נקראת מלאכה, ולכוונה זו מביא הרשב"א ראי' מהירושלמי דשם איתא בלשון מותר, ולא כלישנא דש"ס דילן דאיתא בלשון פטור, ובירושלמי איתא לשון מותר דמשמעו לכתחילה, ומוכח לפי"ז מלשון הירושלמי וז"ל ראה תינוק מבעבע בנהר, ונתכוו' להעלותו ולהעלות דגים עמו מותר, ומשמעו מותר לכתחילה, וההבדל בין פטור למותר, דפטור משמעו דהוא הי' מכוון רק על תינוק, והדגים מאיליהן באו, אבל מותר משמעו דמותר לכוון גם על הדנים, וע"כ דלאו משום פיקו"נ מותר לכתחילה להעלות דגים, דאיזה ענין הוי הדגים לפיקו"נ, דאטו בשביל הפיקו"נ נתיר לכתחילה לעשות כל המלאכות אשר אינן שייכות להצלת הנפש כמו הכא, דמה מועילים הדנים עבור הצלת התינוק, ומדחזינן דמתיר הירושלמי לצוד הדגים נם לכתחילה ע"כ הוא מטעם שאין זה מלאכה, וכוונת הרשב"א, דהנה בהא דמעלה תינוק מן הים במצודה ליתא בזה תורת מלאכה כלל, דהרי אין לומר צידה אלא בדבר הניצור, דהיינו שמינם ניצודים, וגם בעינן שתהי' מקום גידולם, וכל זה ליתא בתינוק שבנהר, נמצא דליתא דררא דמלאכה במה שמעלה תינוק