נזר הקודש - מנחות קצג

ג תוספות ד"ה מפשיט וכו' לאו דוקא פסח דבכל קרבנות צבור הוי מצי לאשמעינן, - והקשה בקר"א דבחטאת נמי דצריך לאכול מיד מפשיט את כולו אפילו בשבת וכו' ואפילו בישול מותר בחטאת צבור כמו הקטרת אימורים בשבת יעוי"ש, אישתמיטתי' משנה מפורשת לקמן צ"ט שעיר של יוהכ"פ וכו' והבבלים אוכלין אותו כשהוא חי, ופירש הרמב"ם בפירוש המשניות לפי שאין מותר לבשלו לא ביום הכפורים ולא בשבת, - וכן מבואר בפסחים ע"א. א דף סד שחט ב' חטאות ואינו צריך אלא אחת חייב על השניי' ופטור על הראשונה אפילו נתכפר בשני, ופירש"י כגון שנשפך דם הראשונה, ויש לעיין היאך תתכשר דם השניי' לקרבן הא הוי דחוי, דהרי כיון ששחט ראשונה והוא קרבן ממילא הוי השנייה חטאת שנתכפרו בעליה, ופסולה, ומצאתי בקר"א שעמד בזה בתמיה יעוי"ש הנה אם בשחיטה לחודיא נחשב לחטאת שכיפרו בעליה, פליגי בזה רש"י ותוס' זבחים קי"ב ד"ה אלא בפנים יעוי"ש, והנה תקשה מזה לרש"י לשיטתו דבשחיטה לחודיא נחשבת השנייה לחטאת שכיפרו בעלי'. א"כ היאך תתכשר הכא השנייה לקרבן. ב והנה בדבר מה שכתבו התוס' בזבחים להקשות לפירש"י מהא דמעילה ז' דאיתא שם דבזה אחר זה לא אמר ר"ע דשנייה יצאת מידי מעילה, ואם אמרינן דשניי' חטאת שכיפרו בעליה א"כ שפיר יצאת ידי מעילה, הנה משום הא לא איריא דאפשר לפרש דבזה אחר זה לא אמרינן דדמה פוטר בשר חברתה, היינו דהבדל יש בין אם נפטר משום זריקה דחטאת הראשונה, דבזה יצאת בשר השנייה להיות דינה כמו חטאת ממש, והיינו דנאכלת ג"כ, משום דכשנשחטו בב"א דינם כחטאת אחת, וכמו שכתבנו בספרנו נזר הקודש לזבחים ג' ע"ב, ובזאח"ז דין השנייה כדין חטאת שכיפרו בעלי', ואעפ"י שיצאת מידי מעילה כדין חטאת שכיפרו בעלי' ואין בהמעילה כדין קדשים שמתו, אבל אין בה דין חטאת. ג וע"כ צריך לומר כן לפי פירוש התוס' דמעילה זה דפירשו בזה אחר זה ששחט השנייה לאחר שזרק את דם הראשונה, וקשה דלפי"ז אמאי אמר ר"א דבזה לא אמר ר"ע דדמה של זו פוטר את בשרה של חברתה, ויש בה מעילה, וקשה הא בזה הוי ודאי חטאת שכיפרו בעליה, ופשיטא שיצא מידי מעילה, וע"כ צריך לפרש כמו שכתבנו דהבדל יש בין ב"א לבזה אחר זה, דבבת אחת דינם כחטאת אחת ממש, אבל בזאח"ז אין דמה של זה פוטר להיות דינה כדין חטאת, ובזה אחר זה אין בשנייה דין חטאת, אלא הוי חטאת שכיפרו בעליה ואזיל לאיבוד, והנה כשיטת רש"י כן הוא ג"כ שיטת המאירי ביומא ס"ד ע"ב שכתב שם וז"ל וזו היא שכללנו בחטאות המתות נתכפרו בעליה באחרת, נמצאת קודם שנתכפר ר"ל קודם שנזרק דמה אלא שכבר נשחטה הרי זו במיתה עכ"ל הרי מבואר דבשחיטה דהראשונה לחודיא נעשית שניי' חטאת שכיפרו בעליה. ד אמנם עכ"פ מבואר שיטת רש"י דלאחר שחיטה הראשונה הוי שחיטת השניי' כחטאת שכיפרו בעליה, וא"כ קשה לרש"י לשיטתו היאך פירש הכא דשנייה כשרה אם נשפך דם של הראשונה. - ה ונראה ביישוב דברי רש"י, דיש שני עניני דחוי, א) חיובי, ב) שלילי, חיובי כיצד היינו שיש בעלים להקרבן, ונדחה מהקרבה. זהו שנקרא דחוי חיובי, שלילי כיצד, כגון מי שהקריב קרבן, דעל ידי זה כל הבהמות דחוין מהקרבה, כיון שכבר נתכפרו הבעלים, והנה יש הבדל בין דחוי חיובי לדחוי שלילי בזה, דדחוי חיובי חל הדחוי על עצם הקרבן בעצמו, וזה עושה פסול בעצמותו של הקרבן, אבל דחוי שלילי אין הדחוי על עצמותו של הקרבן כיון שמעולם לא היה לו התקשרות עם הבעלים, - וממילא אין כאן דחוי, אלא מצד זה שלא נבחר לקרבן, וזה ליתא בדחוי, ומטעם זה יובן ההבדל שבין הפריש חמאת ונאבדה להכא ששחט שתי חטאות, וזה הדבר, דבהפריש חטאת ונאבדה והפריש אחרת ושחט, ואח"כ נמצאת הראשונה, דקרינן לה דחוי, הוא מטעם דהוי דחוי בחיוב, משא"כ הכא בשחט שתי חטאות, דמיירי ששחט קרבן חטאת אחת עבור ציבור, ואח"כ שחט עוד חטאת, דכיון דמיירי שלא היתה החטאת השניי' מופרשת לשם חטאת, נמצא דבשעה ששחט הראשונה, לא חל על השניי' שום דחוי חיובי מפני שלא הי' להשנייה שום התייחסות עם הציבור אודות הקרבן, ולכן אין כאן דין דחוי לפסול, וכמוש"נ. ו שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים חייב, להעלות דגים והעלה דגים ותינוק, רבא אמר חייב רבה אמר פטור מאי טעמא זיל בתר מעשיו, הרמב"ם בפר"ב משבת הט"ז פסק דפטור, וזהו כרבה, ומסתבר שכן צריך לפסוק, דרבה הוא רבו דרבא, והלכה כרב נגד התלמיד, והנה גירסת הראב"ד דרבה סבר חייב, ולכן השיג מדוע פסק כרבא שהוא תלמידו דרבה, והה"מ כתב דהלכה כבתרא באופן דלא נחלקו פנים בפנים, וכן כתב בשם הרשב"א יעוי"ש, והנה לגירסת הראב"ד דרבה סבר פטור, יש לעיין בהא דסבר רבה בפסחים מ"ו ע"ב באופה מיום טוב לחול דאינו לוקה מטעם הואיל דאי מקלעי אורחים וחזי לי' יעוי"ש וקשה הא היתה שם מחשבתו לאיסור, ולפי גירסת הראב"ד סבר רבה דאזלינן בתר מחשבתו. ז ונראה דשאני התם ביו"ט דבאמת מלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט, והמחשבה שחושב עבור חול, מביא איסור, נמצא דבלא מחשבה זו דלחול המלאכה מותרת, ממילא אמרינן דבשביל הואיל דאי מקלעי אורחים וחזי לי' בהכרח נתבטלה המחשבה לגמרי, משא"כ כאן דמלאכת הצידה היא מלאכה אסורה בשבת, ובסתמא אסור, ורק בשביל הצלת נפשות מותר, ולהכי כשחשב לאיסור נשארה באיסורה כמעיקרא, והביאור בזה בקצרה דאוכל נפש הותרה ביו"ט בתורת היתר גמור, ובטלה מחשבתו לאיסור בעלילה כל דהוא והוא הא דהואיל וכו', משא"כ מלאכה בשבת דהוא איסור ברור, ורק לצורך קרבן