נזר הקודש - מנחות קצב

נמצא דעל העשרה ימים שאחרי העשרים עומד הוא בחזקת נזיר ואסור בתגלחת מטעם הנזירות שעכשיו, וכיון שעומר באיסור גילוח ובאיסור שתיית יין שוב לא תיפקע אח"כ בשום אופן, וסברא זו מבוארת בגמ' עירובין מ"ג דאיתא שם דאפילו אם נדר ביום שבת או יום טוב דמותר באותו היום, מ"מ מכאן ואילך אסור אף בשבת מטעם דלא יופקע עוד האיסור יעוי"ש, וברמב"ם, עי' נזיר ח', וגם בירושלמי נזיר פר"ב ה"ח יעוי"ש, ויש להעמיס דפליגי אם מחזיקין מאיסור לאיסור, יעוי"ש, וא"כ שפיר פסק הרמב"ם בשארי סוגיות דהוה בזה חזקה לנזירות, ובאופן זה גם כשאמר הריני נזיר שמשון ג"כ מהני, כיון דהוה חזקה הוה כידים מוכיחות אף אם לא אמר הריני נזיר כשמשון. - מ אמנם אף בנדרים לפעמים במקום דלא הוה ידים מוכיחות הוה לחומרא, אבל לא הוה בתורת נדר ודאי אלא בתורת ספק ככל ספר"א בלחומרא, וכמו שכתב הרמב"ם בפר"א מנדרים הכ"ד וז"ל אמר לו מנודה אני לך שלא אוכל לך איני אוכל לך ואם אכל אינו לוקה יעוי"ש, וע"כ הטעם משום דלא הוה ידים מוכיחות וכמבואר בגמ' נדרים ז' ובר"ן שם ובכס"מ ובלח"מ יעוי"ש, ובזה יש לפרש הא דאיתא בנדרים נ"ג תניא הנודר מן השמן בארץ ישראל מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית ובבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית, מקום שמסתפקין בזה וזה אסור בזה ובזה, פשיטא ומשני לא צריכה דרובא מן חד מסתפקין מהו דתימא ליזל בתר רובא קמ"ל יעוי"ש, וזה תמוה מדוע לא אזלינן הכא בתר רובא, ורבים רצו לומר משום דלא אזלינן בנדרים בתר רובא משום דהוה דשיל"מ כמו"ש הר"ן בפר"ג דביצה ובתוס' ביצה י' יעוי"ש, אבל זה אינו דדוקא במקום ביטול ברובא אמרו הראשונים סברא זו, אבל הכא דהספק הוה במעשה וליתא בזה דררא דביטול ודאי דיש לנו למיזל בתר רובא, וכן מבואר גם בנדרים דאזלינן בתר רובא כמו בהא דכבשר מליח, עי' יו"ד סי' ר"ח, וכמו בהא דעד הקציר, עי' יו"ד סי' ר"כ כמבואר שם. - ומצאתי בלח"מ פר"ט מנזירות וז"ל וא"ת כיון דבכל התורה אזלינן בתר רובא וכו' וי"ל דאם לא היה אפשר לפרש אלא משמעות אחד דודאי היינו מפרשים המשמעות אשר הוא מסכים לחרוב, אבל כיון שאנחנו יכולין לפרש גם המשמעות של המיעוט בדבריו, ולומר דכוונתו על שני המשמעות בין על הרוב ובין על המיעוט דשפיר נוכל לומר דנתכוון לכלול במלת שמן שני מיני שמן וכו' עכת"ד יעוי"ש, והביאור בזה דדוקא במקום שהרוב והמיעוט סותרים זה את זה אז אזלינן בתר הרוב, משא"כ במקום שנוכל להתאים שיהי' שניהם יחד במשמעות אחד, רק אנו מסופקים אם היתה כוונתו על שניהם ביחד דהיינו על הרוב וגם על המיעוט, או דלמא שכוונתו היתה דוקא על הרוב גרידא, נמצא דהוה על המיעוט ספק גמור, וא"כ מה שייך הכא לומר רובא, וא"כ המיעוט יש לאסור מטעם ספק איסור דאורייתא, אמנם לא הוה הכא ידים מוכיחות כהא דסתם נדרים דהוה ידים מוכיחות מדלא שתק, דהכא בהכרח הי' צריך לדבר בשביל לאסור על עצמו המשמעות של הרוב, וחזקה להיתר ג"כ לא שייכא בזה וא"כ הרי"ז כמו יד שאינו מוכיח דעכ"פ יש לאסור מספק כמו בהא דמנודה אני לך שאיני אוכל לך, ואעפ"י דקיי"ל דידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים ולא הוה נדר כלל, אמנם זהו דוקא במקום דלא הוה שום ספק אם הוא יד מוכיח, אבל במקום דהוה ספק פן הוא יד מוכיח אז יש לאסור מספק, וגם במנודה אני לך הוה ספק יד מוכיח כמבואר בגמ', ושפיר פסק הרמב"ם בפר"ט מנדרים ה"ד דאינו לוקה מספק, - ובנידון דידן גם כן אם ניזיל לחומרא, היינו בהכרעה שהוא עצם נדר והם שני נדרים דסתרי זה את זה, וכמו שנתבאר. פרק ששי א רבי ישמעאל אומר עומר הי' בא בשבת משלש סאין ובחול מחמש וכו' וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול משלש סאין, ומבואר בגמ' דר' ישמעאל סבר מוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה, ואל ירבה במלאכות הרבה, ורבנן סברי דבשלש סאין גם כן יכול להיות מובחר כמו בחמש, ומבואר בגמ' שם דאילו הוה שביחא מילתא טפי בחמש סאין כי אז הוי סברי רבנן דמביאין חמש סאין גם בשבת. וזה מבואר שם בסוגיא דקאמר הש"ס אבל הכא דלא איתעביד לי' צורך גבוה יעוי"ש, נמצא לפי"ז דפליגי רבנן ור' ישמעאל אם מותר בשבת ריבוי מלאכת, דר' ישמעאל סבר דעדיף למעט במלאכות הרבה, ורבנן סברי דמותר להרבות גם במלאכות אם יש בזה שביחא מלתא, כמבואר, ויש להבין באיזו סברא פליגי. ב ונראה דפליני בנקצר שלא כמצותו אם כשר, דהיינו אם נקצר ביום, ופליגי בזה תנאי לקמן ע"ב, אבל כו"ע סברי דאף אם נקצר שלא כמצותו כשר, מ"מ דוחה שבת, וזהו כשיטת הרמב"ם שפסק בפר"ז מתו"מ ה"ז דאם קצרוהו ביום כשר, ומכ"ז פסק שם בהלכה ו' דדוחה שבת, והביאור בזה דאמרה תורה שיש מצוה מיוחדת לקצירה דלילה, - ובע"כ דהוי מצוה דקצירה עצם מצוה, וממילא היא בגדר הותרה היתר גמור, ולכן לא בעינן לאהדורי למעט במלאכות, וזהו סברת רבנן, אבל ר' ישמעאל סבר דנקצר שלא כמצותו פסול לקרבן העומר, נמצא דעצם הקצירה דלילה לתכלית הקרבן היא באה, ולא הוה עצם מצוה רק כהכשר מצוה להקרבן, וממילא לא הוי יותר מדחוי' לגבי שבת, והיינו דהקצירה דלילה בשבת דוחה שבת מטעם דאי אפשר להקריב העומר באופן אחר, וכיון שכל העיקר הדחיית שבת דקצירה הוא מטעם משום דלא אפשר הוא, לכן כל מה דאפשר למעט במלאכות עדיף, ומבואר דרבנן דהכא אזלי בשיטה זו דאף על פי דכשר שלא כמצותו, דהיינו בקצירה דביום ומ"מ דוחה שבת, וזהו דלא כסוגיא דלקמן ע"ב, ומזה מוכח כשיטת הרמב"ם, ויש יסוד לדברי הרמב"ם כמוש"נ.