נזר הקודש - מנחות קצא

מוכיח, וזהו שפירש הרא"ש דאיכא דדעתו הי' לאסור על עצמו מדלא שתק, וממילא הוה ידים מוכיחות להנדר, ולא תקשה לפי"ז מדוע בנזירות אמרינן ספק נזירות להקל דהא התם לא הוה ידים מוכיחות כלל, וע"כ הגמ' בנדרים דמקשה מהא דנזירות אהא דנדרים מיירי לשיטת רבנן דלא בעו ידים מוכיחות וא"כ שפיר מקשה הגמ' דכיון דע"כ רבתה תורה תורת ידים בין לנדרים ובין לנזירות, וא"כ מדוע הולכין בזה להקל ובזה להחמיר, אבל הרמב"ם לשיטתו שפיר פסק דבנדרים אמרינן להחמיר בשביל דהוי ידים מוכיחות. ובנזירות דלא הוה ידים מוכיחות פסק להקל, אמנם הוקשה להמהרי"ט מדוע פוסק הרמב"ם בנזירות להקל אף לכתחילה וליכא אפילו איסור דרבנן, דקשה הלא עכ"פ ספק הוה ולא גרע משארי ספיקי איסורי דאורייתא, וביותר תקשה לפי מה שביארנו דלא שייך הכא לאוקמי' אחזקה כיון דאיתרע חזקתו, ועל זה בא המהרי"ט וחידש דכיון דספיקו חמור מודאי אנן סהדי דלא נכנס כלל לספק, ולהכי מותר אף לכתחילה. נמצא דדברי הרא"ש ומהרי"ט מתאימים ביחד. ו והא דפסק הרמב"ם בפר"ד מנזירות בהא דאמר הריני נזיר ביום שבן דוד בא דמותר לשתות יין בשבת מטעם ספק נזירות להקל אעפ"י דשם לא הוה ספיקא חמור מודאי וא"כ שפיר יש לספוקי שמא דעתו הי' לכנס לספק ג"כ, נראה דכיון דכל עיקר הדין הא דאסור לשתות יין בימי החול ג"כ לא הוה אלא מצד ספק שמא יבא בן דוד היום, וכמו שפירש"י שם בעירובין דלהכי אסור כל ימות החול דלמא אתי יעוי"ש, הרי חזינן מזה דהנדר שלו לא הי' על היום דמצי אתי בן דוד, אלא נדר על היום שבן דוד בא בו ממש, וכיון שמספקא לן על כל יום ויום דלמא אתי להכי אסרינן לו לשתות יין כל ימות החול, וכן מבואר להדיא ברדב"ז שעל הרמב"ם יעוי"ש, וכיון שכן דעל יום השבת איכא גם עוד ספק שמא לא מצי אתי מטעם איסור שבת, נמצא דעל יום השבת איכא תרי ספיקא שמא לא יבא מצד עיכובו של הקב"ה, ועוד שמא לא יבא מצד הדין תורה שלא יחלל שבת, ובמקום דאיכא הרבה ספיקי אמרינן דלא נחית לזה ואעפ"י דהוה ספ"ס מש"א, מ"מ יש אומדנא דלא נחית לספיקות הרבה, וביותר דשיטת הרמב"ם דספ"ס מש"א הוה ספ"ס מעליא, וע"כ הא דכתב הרמב"ם בזה הטעם משום דספק נזירות להקל, ולכאורה קשה הא לא הוה בזה אלא משום דהוה ספ"ס, וא"כ מדוע כתב משום ספק נזירות להקל, אמנם נראה דהכוונה אחת היא, והוא דכיון דע"כ עיקר הסברא דהא דספק נזירות להקל בשביל האומדנא דלא נכנס לספק, וה"נ איכא אומדנא דלא נכנס לספק. . ז ובזה יש לבאר הא דכתב הרמב"ם בפר"ג דנזירות וז"ל שמשון לא הי' נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה וכו' לפיכך מי שאמר הריני נזיר כשמשון הרי זה נזיר מן התגלחת ומן היין לעולם ואינו מגלח כל שנים עשר חדש כשאר נזירי עולם ומותר להטמא למתים וכו' יעוי"ש, והקשו עליו דהרי מבואר בגמ' נזיר ד' ע"ב דזה תליא אם יכולין לנדור בדבר הנידור, דכיון דשמשון הי' נזיר עפ"י הדיבור, ולפי"ז כשמתפיס בו הוה מתפיס בדבר הנידור דלא הוה נודר, ומסיק שם דלר"ש ור' יוסי דסברי בעינן דבר הנדור האומר הריני נזיר כשמשון לא הוה נזיר כמבואר שם, וא"כ הרמב"ם דפוסק ג"כ דבעינן דבר הנדור דוקא א"כ אמאי כתב דהאומר נזיר שמשון הוה נזיר, וזה תמוה מאד על הרמב"ם, - ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דהנה שאומר הריני נזיר כשמשון יש לספוקי בכוונתו אם דעתו ממש להיות נזיר כשמשון וא"כ הוה מתפיס בדבר הנדור ולא הוה נזיר, או דלמא דכוונתו רק להיות נזיר ולהיות אסור מהדברים ששמשון נאסר בהם דהיינו מן התגלחת ומן היין, אבל אין דעתו להיות מתפיס בשמשון, ויש לפרש דבריו שאמר הריני נזיר ומפרש דבריו כשמשון לסמן שדעתו לאסור עצמו. ממה ששמשון נאסר, וא"כ הוה ספק נדרים דאמרינן להחמיר, והכא ג"כ איכא אומדנא שדעתו להיות אוסר עצמו בזה מדלא שתק, וגם לא הוה בזה ספיקו חמור מודאי כמבואר בנדרים י"ט יעוי"ש, והנה הא דלא משני בגמ' בכה"ג, משום דבגמ' מיירי שם דאמר הריני נזיר שמשון בלא כף הדמיון כדאיתא בברייתא שם ובאופן זה אין לפרש כוונה אחרת בלתי שנדר ממש בנזירות שמשון דהוה דבר הנדור. - איברא דהגירסא איתא בירושלמי פר"א דנזיר ה"ב דסבר ר"ש דגם אם אמר כשמשון לא אמר כלום, אמנם שם ע"כ יפרש הרמב"ם דהיינו באומר כשמשון ולא אמר הריני נזיר מקודם, כי כן איתא שם אמר כשמשון יעוי"ש, אבל אם אמר הריני נזיר כשמשון שפיר אמרינן דהוה נזיר ואסור במה ששמשון נאסר ומזה אין להוכיח דהיכא דאסר עצמו בנדר ותיכף התפיס ג"כ בדבר האסור דג"כ אסור כמו הכא שבתחילה אמר הריני נזיר ואח"כ אמר כשמשון, וכבר עמד בחקירה זו מהר"ר לוי בן חביב הובא במל"מ פר"א מנדרים ובמחנא"פ ה' נדרים סי' י"א יעוי"ש, דהרי הכא יש לפרש כוונתו במה שאמר כשמשון היינו שבא לבאר דעתו שאוסר עצמו במה ששמשון נאסר, ובא רק לסמן דבריו, ולפלא על המנחא"פ שהוכיח מזה דבאופן זה הוי מתפיס בדבר הנדור, דלפי מה שביארנו ליתא מזה ראי' כיון דהסוגיא מיירי דאמר הריני נזיר שמשון בלא דמיון אשר באופן זה אי אפשר להפריש תחילת דבריו מסוף דבריו, וחילוק זה מבואר במל"מ פר"א מנדרים שם לענין מנחת שעורים. ח וגם אתי שפיר הא דפסק הרמב"ם שם באומר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה אינו מגלח לנזירות זו שנדר באחרונה עכ"ל והקשה הכס"מ והלח"מ דכיון דהוח בעי' דלא איפשטא בגמ' א"כ מדוע פוסק הרמב"ם בזה בפשיטות, והנה לפי מה שכתבנו תקשה עוד דהרי שיטת הרמב"ם דדוקא באם אמר הריני גזיר אסור בתגלחת וביין, אבל באומר הריני נזיר שמשון אינו אסור בתגלחת וביין, וא"כ מדוע כתב הכא דגם באומר הריני נזיר שמשון מהני, אולם לפי מה שפירשנו יובן היטב דהנה הכא כיון שאמר ג"כ הריני נזיר מעתה, והנזירות הוא לא פחות משלשים יום, וא"כ בהכרח תימשך הנזירות עשרה ימים גם לאחר העשרים, -