נזר הקודש - מנחות קצ

בנדרים לא הוי יד, וממילא ברור הדין דבאומר מרחשת מחויב להביא כלי ולא מנחה, יא ובעיקר הענין בהא דסתם נדרים להחמיר, אם הוא מצד ספד"א, או מפני שהוא עצם הנדר, יבואר בזה. א תנן בנדרים י"ט סתם נדרים להחמיר וכו' ופריך שם בגמ' מהא דתנן סתם גזירות להקל, ומסיק שם דפליגי תנאי בזה יעוי"ש, ויש לתמוה על הרמב"ם דפסק בפר"ב מה' נדרים ה"ז דסתם נדרים להחמיר, ופסק בפר"ב מנזירות ה"ט דסתם נזירות להקל, וכבר עמד בזה לח"מ בפר"ד מנזירות יעוי"ש, והנה המהרי"ט בח"א סי' ס"ט כתב דשאני בין נדרים לנזירות, דגבי נדרים שאין ספיקן חמור מודאי שפיר מעייל אינש נפשי' לספיקא, משא"כ בנזירות דספיקא חמור מודאי להכי אמרינן דלא מעייל אינש נפשי' לספיקא ואזלינן להקל, יעוי"ש, אמנם תמוה דהרי מבואר להדיא ברמב"ם פר"ד מנזירות דפסק בהא דאמר הריני נזיר ביום שבן דוד בא דמותר בשבתות וימים טובים מטעם דכיון דספק הוה אם בא בן דוד בשבת כמבואר בעירובין מ"ג ואמרינן ספק נזירות להקל, אף על פי דהתם לא הוה ספיקא חמור מודאי, ומצאתי שעמד בזה המחנא"פ ה' נדרים סי' י"ג יעוי"ש, וכמו כן יש להקשות מהא דפסק הרמב"ם בנזירות שמשון לחומרא אעפ"י שפוסק סתם נזירות להקל, איברא דלפי סברת המהרי"ט אתי שפיר התם דכיון דלא שייך שם ספיקא חמור מודאי להכי הוה בזה הדין כבנדרים דספיקא אסור, וכמו"ש הלח"מ כן, אמנם כיון שקשה על עצם האי סברא לפי שיטת הרמב"ם א"כ תקשה ג"כ מהא דנזירות שמשון. ב והנה בודאי דאין לפרש בהא דסתם נדרים להחמיר מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא דזה ליתא, דא"כ מדוע אמרינן בגזירות להקל, הא התם ג"כ הוה ספד"א וגם בעצם הדין משמע דלא הוה מצד ספק אלא דין הוא אשר בספק נדר אזלינן לחומרא ואמדינן דעתי' דנודר דכוונתו היתה לנדור והוה נדר ודאי, ובנזירות אמרינן להיפך דדדעתו של הנודר הי' דמספק לא יהי' נדר, ואמרינן דספק נזירות להקל ואינו אסור אף מספק, וא"כ ודאי טעמא בעי מדוע נשתנו בזה. ג והנה הרא"ש בפירושו בנדרים שם פירש וז"ל דלהכי אמרינן דסתם נדרים להחמיר משום דסתם נודר דעתו לאסור מדלא שתק יעוי"ש משמע מדבריו דרק בשביל הוכחה זו אמרינן להחמיר, אבל במקום דליתא להוכחה זו הוה אזלינן גם בנדרים להקל, ויש להבין הא גם בהא דנזירות שאמר אם יש בכרי הזה מאה כור דפריך שם הגמ' מדוע אמרינן שם דספק נזירות להקל, והנה לפי פירושו של הרא"ש מאי קושיא דהרי בהא דסתם נדרים דאיכא הוכחה מדלא שתק שפיר אמרינן דדעתו הי' לאסור ואסור. משא"כ בהא דאמר אם יש בכרי הזה מאה כור וכו' הרי ליכא להוכחה זו מדלא שתק, דהרי הי' דעתו לקבל נזירות לאחר שיבורר כמה כור יש בכרי הזה ולא היה יודע מעיקרא שיוגנב, וא"כ ליכא בזה שום הוכחה, להכי שפיר אזלינן להקל, וא"כ מאי פריך הגמ', והנה זה ודאי דכל עיקר הא דהוכרח הרא"ש לזה הוא משום דלא אמרינן סתם נדרים להחמיר מצד ספק ככל ספד"א לחומרא, דאם מצד ספק אמרינן להחמיר למה הוצרך הרא"ש לסברא זו דאטו לא ידענא דספד"א לחומרא, וע"כ גם הרא"ש סובר בזה דהא דאמרינן סתם נדרים להחמיר הוה מצד ודאי ולא מצד ספק, ואין לומר דהרא"ש בא לבאר שלא תקשה מדוע לא מוקמינן אחזקה שלא נאסר עדיין כמו שלא הי' אסור מקודם, וכדמצינו כהאי גוונא בעירובין ל"ו ככר זו היום חול ומחר קודש דאמרינן מספיקא לא נחתה לה קדושה יעוי"ש, ולהכי בא הרא"ש לומר דכיון דע"כ דעתו הי' לאסור על עצמו מדלא שתק. והוה הוכחה, ובשביל זה איתרע חזקתו, דליתא דהרי בלא"ה איתרע חזקתו כמה שמודה שנדר ודמי להא דאיתא בכתובות כ"ג ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה דאיתרע חזקתה יעוי"ש ובתוס', והכי נמי כיון שע"כ דיבר איזה דברים השייכים לעניני נדרים שוב איתרע חזקתו, וא"כ לאיזו מטרה כתב הרא"ש דבעינן דוקא הוכחה שדעתו להיות נודר ולאסור על עצמו. ד ויש להביא ראי' לזה דלא שייך בזה לאוקמי' על החזקה לומר דכמו שלא הי' נדר מעיקרא כן לא הוה גם עכשיו נדר, מהא דמצינו בכריתות י"ז בספק אכל חלב ספק לא אבל דמביא אשם וכו' יעוי"ש, וקשה לפום מה דמיירי שם גם למ"ד דלא בעי שתי חתיכות, וא"כ אמאי לא מוקמינן גברא בחזקת פטור מחטאת, וע"כ כיון דהוא יודע שאכל רק ספק הוא לו אם אכל חלב או שומן, להכי איתרע חזקתו כיון דע"כ נעשה מעשה, ודמי להא דכתובות ספק קרוב לו ספק קרוב לה יעוי"ש, והא דאיתא בעירובין שם דלא קדוש מספיקא ומוקמינן אחזקה, התם שאני כיון שהספק לא הוה שם בעצם הנדר או ההקדש, אלא הספק הוה בקביעות הימים דהיינו על ביהש"מ אם הוא יום או לילה ובזה לא שייך לדון חזקה כיון דהוה בזה דין קבוע כמו"ש הרמב"ם בפר"ח משגגות דאף בביהש"מ של ע"ש נקרא איקבע איסורא יעוי"ש, וא"כ יש להבין מה בעי הרא"ש בזה שפירש דבעינן הוכחה שדעתו להיות נידר, עי' לח"מ פר"ב מנדרים ה"ח דמזבח דע"כ דעת הרמב"ם כהרא"ש. - ה ונראה לבאר דשיטת הרא"ש והמהרי"ט אחד הם ושניהם לדבר אחד נתכוונו, והוא דכיון דקיי"ל דבעינן בנדרים ובנזירות ידים מוכיחות דוקא כמבואר הנדרים ה' וברמב"ם פר"א מנדרים הכ"ג וכן בשו"ע סי' ר"ו יעוי"ש, והנה בספק נדר אעפ"י שלא הוה נדר מתורת ודאי מצד עצמותו של הנדר אבל עכ"פ כיון שספק לנו להיות בזה יד לנדר, דכל דין ידות נדרים הוה ספק אם דעתו הי' להיות נודר, או שכוונתו היתה לאיזה דבר אחר כמבואר בגמ' שם, וכן בריש נזיר לענין נזירות, יעוי"ש דפריך שם בהאומר אהא דהוי נזיר ופריך דלמא אהא בתענית קאמר, אמר שמואל כגון שהי' נזיר עובר לפניו, הרי חזינן דכל ספק בנדרים ובנזירות הוה בזה תורת ידות, ובעינן לזה הוכחה בכדי שיהי' יד