נזר הקודש - מנחות קפט

נראה כוונתו דאם מרחשת ומחבת על שם מעשיהן היינו מעשה המנחה ופעולותיהן שבשעת אפייתן, - א"כ למה שינה הכתוב, וכתב במרחשת, ובמחבת על מחבת, והי' מהנכון לכתוב במחבת כמו שכתוב במרחשת, וע"כ דעל שם הכלי נקראו, ומרחשת, שהיא עמוקה כתיב במרחשת, להורות שהיא בפנים, וזה מורה אות בי"ת שיש לה תוך, ומחבת שהיא צפה מתוארת בתואר על לומר שהיא למעלה, - ועכ"פ חזינן דהתורה קוראתן על שם תמונת הכלי. ג והנה לפי"ז לבי"ה גם כשאומר במרחשת, אין להסתפק דעל הנעשה במרחשת מכוון, משום דכיון דהתורה קוראה במרחשת מצד עצמה לפי תמונתה, א"כ גם במרחשת הכוונה שגודר כלי הנקראת במרחשת, וממילא לב"ש דסברי דיש לומר דעל הנעשה במרחשת איכוון, גם כשאמר מרחשת אם כן פשיטא כשאמר במרחשת דיש בזה המכוון הנעשה במרחשת, נמצא מבואר דפליגי בי"ש ובי"ה בין שאמר מרחשת בין שאמר במרחשת, ויובן בזה היטב הגירסא של רבינו גרשום שגריס הרי עלי במרחשת. ד והנה הגירסא דילן דבי"ש מספקא להו כשאמר מרחשת, ומשמע דאם אמר במרחשת אין להסתפק בכלי, משום דבמרחשת ע"כ על המנחה מתכוון, ולכאורה קשה הא מוכח דגם במרחשת הוא שם הכלי, - אבל נראה דזהו לשון הכתוב אבל בנדרים אזלינן אחר לשון בני אדם כמבואר בנדרים נ"ג ובלשון בני אדם כשאומר במרחשת כוונתו על הנעשה במרחשת דהיינו המנחה. להכי גרסי בברייתא כשאמר מרחשת בלא בי"ת, דרק בזה יש להסתפק דעל הכלי קאמר, והוא לשון בני אדם. - ה והנה יש לעיין מדוע לא אמרו בי"ש דיש לילך לחומרא דהלא הוא ספק איסורא ולחומרא, ומדוע אמרו יהא מונח עד שיבוא אליהו, ועוד תנן בנדרים י"ט סתם נדרים להחמיר, בשלמא בי"ה סברי דלא נכנס גם לכלל ספק, ופשיטא להו דלכלי מתכוון, אבל לבי"ש דמספקא להו מדוע לא אמרינן בזה כבעלמא דניזל לחומרא. ו ונראה דסברי בי"ש דיש בלשון זה משמעות השתים היינו משמעות דלכלי, וגם משמעות דלמנחה וזה הדבר, דאם משגיחין על המבטא כמו שאמר יש בזה משמעות כלי, אבל כיון דקיי"ל דיש יד לנדרים ולהקדש, ואם כן כשאמר מרחשת, או במרחשת לגירסת ר"ג יש כאן תורת יד להקדש מנחה, ואיכא למימר דלמנחה איכוון רק קיצר בדיבורו, וכשאמר מרחשת קיצר במה שחיסר הבי"ת לפי לשון בני אדם, או כשאמר במרחשת לגירסת ר"ג קיצר מנחה, נמצא דאם אזלינן בתר המבטא, הרי יש כאן הקדש כלי, ואם אזלינן בתר יד, יש כאן הקדש מנחה, בזה מספקא להו לבי"ש אם ליזיל בתר המבטא כמו שהוא, או בתר יד, ובזה לא שייך למימר לחומרא, והוא מפני שהוא תרתי דסתרי אהדדי דאם אמרינן דסתם כוונתו היתה לפי המבטא שהוא הקדש כלי דלמא המבטא הזה הוא יד למנחה, וא"כ אין כאן מבטא לכלי כלל, ואם אמרינן דהמבטא הזה הוא יד למנחה, דלמא הוא מבטא כמו שהוא ולהקדש כלי קאמר, זהו סברת בי"ש דסברי דאין כאן הכרעה, - ואין לומר בזה לחומרא, כיון שהוא תרתי דסתרי, ואין לומר דיקיים שני הספיקות, מטעם ספיקא דאיסורא ולחומרא, הנה בזה סברי בי"ש דלא אמרינן ספק איסורא לחומרא רק אם יש לנו לומר הכרעה, דבשביל האיסור אנו מכריעין שזה איסור, אבל אם אין לנו הכרעה גם מצד ספק לא אמרינן לחומרא, וכיון שאין לנו לומר הכרעה מטעם דסתרי זה את זה, להכי אמרו בי"ש יהא מונח עד שיבוא אליהו. ז וסברת ב"ה בזה דמשגיחין על המבטא, ולא אמרינן יד לנדר, אלא במקום שאין מבטא האמור בהדיא המורה על דבר מבואר ומפורש היטב, אז אמרינן דיש יד לנדרים, משא"כ במקום שיש לפרש המבטא כמו שהוא לפנינו, אין לנו לומר כלל דין יד שיהי' סותר את המבטא, ולהכי אמרו בי"ה דכיון דמרחשת נקראת כלי, ואמר מרחשת, שוב אין לנו לומר שהמבטא הברור הוא יד למנחה, כן נראה בביאור הפלוגתא דבי"ש ובי"ה, ונפק"מ לדינא בזה כאשר ביארנו. ח ומיושב בזה קושיות התוס' בד"ה מספקא להו וכו' וא"ת ואמאי יהא מונח יביא מרחשת וגם מנחת מרחשת מספק כדאשכחן לקמן פירשתי ואינו יודע מה פירשתי שיש לו להביא כל הספיקות יעוי"ש, ולפי מה שפירשנו אתי שפיר דהתם כל הספיקות יש לומר שלזה איכוון, ואמרינן דיש לחוש לזה ולקיים מוצא פיו ובכל ספק אמרינן דזהו הנדר שאמר, משא"כ הכא דע"כ אין לומר שלזה איכוון, מטעם הסתירה בדבריו, ובזה אין לנו למיזל לחומרא, וכמו שנתבאר. ט ויש לתמוה על הרמב"ם שהשמיט לברייתא זו לגמרי, ומצאתי בזבח תודה להגרי"מ יצ"ו, שעמד בזה, וכתב דסמך על מה שכתב בפרי"ג ממעשה"ק ה"ז דמרחשת הוא כלי, אבל עדיין צ"ע דהו"ל לאשמעינן דלא נימא דכוונתו למנחה וצ"ע עכת"ד, יעוי"ש. - י ונראה לפי מה שפירשנו דסברת בי"ש שיש להסתפק במנחה שהוא מטעם יד, ויש לומר דלא הוי יד מוכיח כיון שהוא נגד המבטא הפשוט דמרחשת כלי הוא, ומצינו כזה בנדרים ה' כשאמר לחבירו מודר אנו ממך דמשמעו הפשוט שלא ידבר עמו וכן מופרש אנו ממך משמעו שלא ישא ויתן עמו, והנה מטעם יד יש לפרש דכוונתו לאיסור הנאה, אבל זה יד שאינו מוכיח כמבואר שם, והנה הדמיון עולה יפה לסוגיא דידן, ומבואר דבמקום שהמבטא הפשוט מורה על איזה דבר, אעפ"י שיש מקום לומר שהוא יד לנדר, מ"מ לא הוי יותר מיד שאינו מוכיח, וא"כ בנידון דידן גם כן לא הוי יותר מיד שאינו מוכיח, והרמב"ם דפסק שם בדין זה דלא אזלינן בתר יד באופן זה כמבואר בפר"א מנדרים הכ"ג, א"כ לא צריך עוד להביא האי דינא לומר דבאמר מרחשת לא הוי עליו חוב של מנחה דכיון דלא הוי יותר מיד שאינו מוכיח, וכבר פסק לזה דיד שאינו מוכיח