נזר הקודש - מנחות קפז

שמן, ולא יתן עלי' לבונה אמרה תורה על בת אחת, שוב לא איכפת לן מה שלא יצוייר בזאח"ז. כ ו ובזה מובן לנו דברי מרן הכס"מ בפר"א מכה"מ ה"ב בשמן המשחה דכתב הרמב"ם דצריך לשחוק הסממנים כל אחד ואחד לבדו, ואח"כ מערבן יחד, והקשה מרן מנין לרבינו ששוחק בזה אחר זה ואח"כ מערבן דלמא מערבן ושוחקן בבת אחת דוקא דהכי משמע מקרא דברישא כתיב ממולח ואחר כך כתיב ושחקת יעוי"ש, וקשה אם לא מהני בזה אחר זה, שוב לא מהני בת אחת, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, משום דאם כוונת התורה על בת אחת שזה עדיף מן בזה אחר זה, שוב לא איכפת לן כלל מה שאינו בזה אחר זה. כא ובזה יש ליישב גם קושיות הגאון מהר"ל מפראג על מה שכתב הטור ויאכל השני זיתים מהמוציא ומצה ביחד, והקשה הא כל שאינו בזה אחר זה וכו', ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, דאם המצוה על בת אחת שוב לא איכפת לן הא דלא הוי בזה אחר זה, כיון דבת אחת עדיפא, וזהו מצותו, וכמו שנתבאר. א תוספות ד"ה מי בעינן וכו' משמע מדבריהם דלר"י לא בעי סיכה בכזית, וזהו כהראב"ד בפר"א מכה"מ ה"י, - אבל דעת הרמב"ם דסיכה בעינן כזית. - ב במשנה, מנחת נכרים וכן לעיל במשנה הא דמקבלין מנחה מעכו"ם, ילפינן מהא דאיש איש, וכמבואר להדיא בברטנורא, ויש להעיר לר"ע דסבר לקמן ע"ג דאין מקבלין קרבן מעכו"ם אלא עולות, ולפי"ז מסתמא גם מנחה לא מקבלין מעכו"ם, וכן מוכח מהא דפסק הרמב"ם בפר"ג ממעה"ק ה"ב, דקרבן עכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות, וגם לא מנחות, - וא"כ תקשה ממשנה זו דמקבלין מעכו"ם מנחה, ודוחק לומר דמשנה דלא כר"ע, ומדוע לא פריך הש"ס לימא מתני' דלא כר"ע, כמו שפריך הש"ס לקמן ע"ג ע"ב לימא ריוה"ג ולא ר"ע, וצריך עיון. ג עוד תמוה דברי הרמב"ם בפיה"מ שמביא גם כן מנחת נכרים, - ומדלא כתב דלא כן הלכה כדרכו תמיד בפיה"מ, משמע שמסכים לדינא דשייך מנחה בנכרים, וזה היפך מה שפסק בהלכה כדלעיל. - ד ר"ש אומר כל שאין לה קמיצה אין לה הגשה, ופירש"י בד"ה כל שאין לה קמיצה להתיר שיריים באכילה, והביאור הדבר בזה שתלי בהיתר שיריים, היינו דסבר ר"ש דבעינן הגשה למזבח, - להורות דההיתר שיריים קא זכו הכהנים ממזבח שהוא שולחן גבוה, ובלא הגשה דהמנחה כולה אין כאן היכר דהזכייה באה ממזבח, ומטעם זה במנחת כהנים דכולה כליל לא בעינן להגשה כלל, ומטעם זה גם במנחת כהנים של חוטא גם לר"ש דסבר דיש לה קמיצה, - והיינו דסבר ר"ש דיש לה קמיצה, והקומץ קרב בפני עצמו, והשיריים קריבין בפני עצמן, מ"מ לא בעינן לזה הגשה, מטעם דכיון דלא זכו כהנים בהקומץ, זהו שדרשו ממנו במחובר כדלעיל כ"ד כוונת רש"י, ובזה מיושב הא דהקשו התוס' בד"ה ר"ש אומר וכו' דהרי מנחת חוטא של כהן יש לה קמיצה וכו' יעוי"ש, אבל לפי מה שביארנו בפירש"י, אתי שפיר, וכמו שנתבאר. ה עמוד ב וכן הוא אומר והקריבה, המהרש"א בסוטה י"ח הקשה הא כתיב בהדיא והקריבה אל המזבח דהיינו הגשה, לפי דברי השיט"מ מיושב לנכון. - א דף סא והרים יכול בכלי ת"ל והרים וכו', וקשה למ"ל גזי"ש תיפ"ל מדכתיב וזאת תורת המנחה וכתיב והרים בקומצו ממילא ילפינן לכל המנחות דבעינן דוקא בקומצו ולא בכלי, ומצאתי בתוספת עזרה שעמד בזה יעוי"ש, ונראה דמזאת תורת המנחה שמזה נלמד תורה אחת לכל המנחות, הוי אמרינן דיש לקמוץ כמנחת הסולת דהקרא שם מיירי במנחת הסולת, בפ' צו, והוי אמרינן דיש לשער כל המנחות שתהי' הקומץ כשיעור הקומץ של קמח, וזה ודאי דאין הקומץ שוה כשנוטל מקמח או שנוטל מן האפויות כמנחת מאפה תנור וכדומה, ואי לאו גזי"ש הוי אמרינן דאדרבה יש לעשות מדה לקומץ שתהי' כל הקומצים של כל המנחות שוה להקומץ של הסולת, וזה לא אפשר בלא מדה, להכי מלמדנו הגזי"ש דוהרים לומר שתהי' הקמיצה דוקא בקומצו בכל המנחות לפי מה שהוא. ב עוד הקשה שם מדוע לא נילף גזי"ש והרים מן והרים את הדשן דהוא בכלי יעוי"ש, זה לא קשה כלל דהרי יש לנו היקש מזאת תורת המנחה דהוקשו מנחות להדדי, ולא מיבעי' אם היקש עדיף דפשיטא, אלא אפילו אם גזי"ש עדיפא, ופליגי בזה בגיטין מ"ב, הכא שאני דהרי בגזי"ש דלמנחה יקוים ההיקש וגזי"ש ג"כ. ג והנה לפלא על רבינו הרמב"ם שהשמיט כל עיקר האי דינא שלא יעשה מדה לקומץ, ודין זה מוסכם הכא וביומא מ"ז, ולפלא על הנו"כ שלא עמדו בזה, ומצאתי לרש"ש ביומא שעמד בזה בצ"ע. ד ונראה דהרמב"ם מפרש שלא יעשה מדה לקומץ כמו שפירש רבינו שמואל, הובא בתוס' ישנים יומא מ"ז, דהכוונה שלא יעשה מדה לקומץ היינו שלא יתן תחילה מדת קומצו בכלי ואח"כ יקמוץ, אלא בקמצתו יש לו למוד, יעוי"ש, והנה לפי מה ע"כ הכוונה דהרמת הקומץ תהי' מן המחובר מכל העשרון. וכיון דלפי פירוש זה גם מוקמץ לחודיא הכוונה שתהיה הקמיצה בידו כמו שכתבו שם התוסי"ש, וא"כ ממילא מובן דלא מהני הקמיצה דבידו כשנוטל מן הכלי שנטלה כדי קומץ, דהרי לפי"ז חסר להקומץ הנטילה מן המחובר, וכיון שהרמב"ם סבר לדינא דבעינן מן המחובר כמבואר בפרי"א מפסוה"מ הכ"א, ואם כן ממילא מובן שאין מקום וסברא לעשות מדה לקומץ, וע"כ הני תנאי דדרשי שלא יעשה מדה לקומץ לא סברי דרשא דמחובר, ואין לתמוה מה יעשה בהא דקומצו, אפשר דאתא לדרשא שדרשו לעיל י"א, או שלמד מזה דקומץ הוי כדקמצי אינשי, עי' רמב"ם