נזר הקודש - מנחות קפה

ולא אמרינן דנתן לבונה למנחה פסולה, והרי"ז כאילו נתן לבונה ע"ג קרקע, דליתא דכיון דכוונת התורה שלא תבוא על המזבח לא בשמן ולא בלבונה, וא"כ ממילא לא משגיחין על הפעולה דעתה, אלא על המטרה שהקריב מנחת חוטא במה שאסרה תורה, וא"כ אעפ"י שנתן לבונה במנחה פסולה, מ"מ חייב כיון שהתורה חייבה על הקרבה שמקריבין בפסול, וכמו שחייבה תורה על המנחה שהיא פסולה מטעם שמן לחודיא, כן חייבה תורה על ההקרבה דבפסול עבור לבונה ג"כ. ד והנה מדחזינן לרבותינו בעלי התוס' והרשב"א דנקטו לדבר ברור דהכא חידשה תורה לחייב השני אף על פי שהמנחה נפסלת מקודם, א"כ ע"כ סברי דעיקר החיוב עבור עצם הנתינה, ולא מטעם הקטרה, וממילא גם בשלא הקטיר לבסוף חייב, וגם הסמ"ג לא כתב דבעינן הקטרה. ה אמנם הרמב"ם בפרי"ב ממעה"ק ה"ח כתב וז"ל נתן והקריב לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה יעוי"ש, מבואר דדייק הרמב"ם דבעינן הקריב, ומשמע מדבריו דכל עיקר החיוב על הנתינה דהשמן, והלבונה הוא דוקא בשהקריב, ולדידי' לא שייך הכא לדון מטעם דהשני עשה פעולתו במנחה פסולה, כיון דאין האיסור בזה הנתינה לחודיא, אלא עוד איכא תנאי בהקרבה, - ובהקרבה אין הבדל אם נתן בכשרה או בפסולה וכמו שכתבנו. ו אמנם תמהני על דבריו בשתים, א) מדוע לא כתב תנאי זה דהקרבה בפרי"ט מסנהדרין בהא דחשיב שם הנותן שמן, והנותן לבונה במנחת חולין ולא כתב תנאי זה דבעינן שיקריב המנחה ואז לוקה, ב) גם בהלכה זו כתב תנאי דהקריב בכדי לחייב שתים משום שמן ומשום לבונה, ומשמע דדוקא בשביל חיוב השתים בעינן תנאי זה דהקריב, אבל ליחייב אחת היינו שלא עבד אלא אחת או נתן שמן, או נתן לבונה לא בעינן תנאי זה דהקרבה, וזה טעמא בעי, ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ. ז ונראה דהרמב"ם מפרש הברייתא יכול בשני כהנים, היינו דבאדם אחד אין לחייבו שתים, דפעולת השני במנחה פסולה עשה, ואין לחייבו, וע"כ בשני בני אדם ובשתי מנחות וכמו שפירשו התוס' והרשב"א, ועל זה אמר התנא דהתורה רבתה מעלי' בגופה של מנחה, היינו במנחה חדא, אבל סבר הרמב"ם דלא רבתה התורה לחייב השני שעשה פעולתו במנחה פסול, אלא באופן שהקריב המנחה בשמן ובלבונה, והיינו דשני חיובים אמרה תורה, א) לדין הנתינה, ב) להקטרה, הנתינה חיובה דוקא לעושה ראשון, בין שנתן שמ כראשונה, בין שנתנן לבונה, ובמעשה הבאה באחרונה אינו חייב רק בתנאי דהקטרה, ואין חילוק אם אדם אחד עשה את שתיהן, או ששני בני אדם עשו, -- עכ"פ אין לחייב עבור מעשה הבאה לבסוף רק בתנאי דהקטרה, כי בזה חידשה תורה שלא יבוא בפסול על המזבח, נמצא ששני דינים אמרה תורה, והיינו דבמנחה כשרה איסור הנתינה ובמנחה פסולה איסור דשמן, ולבונה, הקטרה, ולהכי שם בה' סנהדרין כתב הני תרי לאוין והכוונה במנחות נפרדות, דהלאוין הם על הנתינה, והכא במעה"ק כתב דין דהקטרה, באופן שיצוייר שתים במנחה חדא. ח ובזה מיושב מה שיש להקשות דדברי הרמב"ם סותרים זה את זה, והוא דכתב שם בהלכה זו נתן כלי שיש בה שמן או לבונה על גבי' אינו עובר ולא פסל, והנה משמע דאינו עובר מטעם דהשמן הוא בכלי, משמע דאם שפך השמן בהמנחה עובר, וקשה הא הרמב"ם כתב ברישא הקריב השמן, ואם בעינן דוקא הקריב א"כ אין מקום עוד לדון בדבר הנתינה דהשמן בכלי, וע"כ כוונת הרמב"ם דתנאי דהקריב הוא רק ליחייב עבור הפעולת הנתינה הבאה באחרונה, וכמו שכתבנו. ט ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב בכלי דאינו עובר הקשה הלח"מ שם מדוע שנה התנא במשנה נתן שמן על שיריה אינו עובר בל"ת, ובנתן כלי ע"ג כלי לא פסל, ומשמע מזה דבנתן כלי לא פסלה, אבל עבר על הל"ת, וא"כ מנין לרבינו לומר דאינו עובר יעוי"ש. י ונראה דלפי מה שביארנו דהרמב"ם מפרש הברייתא יכול בשני כהנים כמו שפירשו התוס' והרשב"א משום דע"כ באדם אחד אין לחייב בשתים, מטעם דאין לחייב עבור פעולה השנייה, מטעם דהמנחה כבר נפסלה, ואם אמרינן דבנתינת כלי עם שמן ע"ג כלי גם כן חייב, א"כ שפיר יצוייר באדם אחד שני הלאוין, באופן שבראשונה העמיד השמן בכלי ע"ג כלי דהמנחה שמה, ועבר הל"ת דלא ישים עליה שמן, והמנחה עדיין כשרה היא ואח"כ חייב על הנתינה דהלבונה, וע"כ מוכח מזה דאינו עובר בזה. - יא עוד נראה להוכיח דע"כ אינו עובר, והוא מהא דתניא בתוספתא דמנחות פר"ה נטל בכלי ונתן עליה כשרה לפיכך אם חשב עליה חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייב עליו כרת, ואם אמרינן דעשה איסור ועבר על הל"ת בזה שהעמיד הכלי עם השמן על המנחה, פשיטא שמחויב ליטול משם הכלי עם השמן, וא"כ איזה הבדל יש בין זה ללבונה שמחויב ללקט, - ואילו גבי לבונה כל זמן שלא לקט הלבונה אעפ"י שג"כ המנחה לא נפסלה אלא חיוב ליקוט יש בזה, וכמו שמבואר הכא במשנה וברייתא וברמב"ם פרי"א מפסוה"מ ה"י ומ"מ לא נעשה פיגול כל זמן שלא ליקט משם הלבונה כמבואר בפרט"ז מפסוה"מ ה"י, ואילו הכא בהעמדת הכלי בשמן על המנחה נעשה פיגול אף טרם שנטל משם הכלי עם השמן, וע"כ ההבדל ביניהם, משום דבזה לא עבר על הל"ת, והטעם מפני שאינו בגופה של המנחה, וזהו שכתב הרמב"ם אינו עובר ואינו פוסל. יב ובעיקר הדבר שכתבנו להסתפק אם יש איסור הקטרה במנחת חוטא בשמן ולבונה, - נראה דתליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל לעיל כ"ג דאיתמר קומץ דמנחת חוטא ששמנו ר' יוחנן אמר פסול, ור"ל אמר הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג