נזר הקודש - מנחות קפד

להקמח נעשה איסור, ועבר הניתן על הלאו אעפ"י שעדיין לא קרב על המזבח, והיינו מפני כי נתינת השמן עושה רושם על הקמח תיכף בבואו פנימה, אמנם בלבונה ע"כ אינו עושה שום דבר בזה שמניח הלבונה על הקמח, ואין סברא שההנחה אסרה תורה, וע"כ כוונת התורה שאסור להקריב עם הלבונה, אבל ההנחה גרידא אינה עושה איסור, ולהכי בעינן שילקט הלבונה, ותו לא ובזה שוב לא הוי שום איסור בזה שהי' מונח הלבונה איזו שעה על הקמח, ונפק"מ בזה לדינא לענין השמן הזה בעצמותו דהשמן בודאי נפסל גם כן מטעם דנקרא שמן פסול, משא"כ לבונה כיון שלא נעשה בו שום השתנות הלבונה גם כן כשרה היא עצמותה, ולהכי בשמן כיון שהשמן פעל ועשה פעולה ממשית בהמנחה, להכי גם בשנעשה פעולה זו בהחלק מהמנחה גם כן יש לומר דהמנחה כולה נפסלת, מפני שע"כ נעשה בה מעשה של מנחה פסולה, ולהכי גם אם נוטלין חלק זה מהמנחה גם הנשארה פסולה, מפני שהקביעות של המנחה כולה שהיא כגוף אחד, והפסול בהחלק פוסל את כולה, ולא דמי למנחה שחסרה שכשרה, דשאני החסר דחסר אינו עושה פסול, וכמו שנתבאר לעיל, ובזה מדויק לשון הרמב"ם שכתב וז"ל נתן משהו שמן על כזית מן המנחה פסולה, משמע מזה דכל המנחה פסולה, ולא אמר פסול דליהוי משמע כזית פסול, ועוד מדכתב נתן שמן משהו על כזית, ע"כ כוונתו להורות לנו כמו שכתבנו, ומבואר לפי"ז ברור שיטת הרמב"ם דבנתינת שמן על כזית מהמנחה נפסלת כל המנחה, ולא מהני שום תקנה עוד, וכל זה בשמן, אבל בלבונה כיון שלא נעשה מעשה של פסול מהמנחה אז יטול הלבונה מן המנחה, והמנחה כשרה, והלבונה ג"כ כשרה. ה וזהו שמספקא להש"ס בלבונה שחוקה דכיון שאי אפשר בלקיטה שפיר יוכל היות דהא דמיערבה בה הלבונה באופן כזה שאי אפשר בלקיטה אפשר שלזה קרינן בה שנעשה בה מעשה מנחה פסולה, ובזה דמיא לשמן, או דלמא כיון שלא מיבלעא לא דמיא לשמן, דהרי הלבונה השחוקה לכהפ"ח אינה משנית את תמונת הקמח ולא קרינן בה מעשה מנחה פסולה, והרמב"ם פסק בזה דספיקא הוי, ומבואר ומוכח לפי"ז דבשנעשה מעשה מנחה פסולה גם בהחלק ממנה נפסלת כולה. מ והנה בהא דפריך הש"ס ואימא לעבור עליו, בודאי דאין לפרש כמו שפירשנו לעיל, משום דהרי מהכא מוכח להדיא דע"כ גם בהחלק שנעשה בפסול פוסלת המנחה כולה אעפ"י שלא כתיב קרא לעכב, ואפשר לומר כפשוטו דשאני התם דכיון דהתורה לא אמרה בכללות המצוה שלא תהי' נעשית בחמץ, אלא פרטה התורה בפרט את המלאכה דהיינו שאמרה לא תאפה, משמע שהאפיי' אסרה תורה דהיינו מלאכת האפיי' אסרה תורה, וממילא מובן שאין זה ענין להמנחה, וזהו שפריך הש"ס ואימא ללאו, ואיפסולי לא איפסל, אבל זה ודאי היכא שאמרה תורה ל"ת בקדשים בכללות הקרבן, כמו הא דלא יתן שמן במנחת חוטא וכדומה בזה לא בעינן שנה הכתוב לעכב, ובזה מתאים עם הירושלמי דפסחים. י והנה בספר מנח"ת מצוה קכ"ו וגם בספר התורה והמצוה להגאון מלבי"ם ז"ל כתבו להדיא בדין דהמנחת חוטא דאם נוטלין המעט הנעשה בפסול דאז המנחה כולה כשרה יעוי"ש, ולדברנו מבואר להדיא דלא כדבריהם. יא השעה"מ העיר מסוגיא דלעיל י"ט ע"א דפריך שם והרי מלח דלא כתיב קרא להיות שנה הכתוב לעכב ומערבא דתניא כו' והנה התם הוי ל"ת שנאמר ולא תשבית, והש"ס מדמה זה להא דבעינן קרא לעכב, ומשמע דגם בל"ת בעינן קרא לעכב בקדשים עכת"ד, ובאמת אינו דומה כי הל"ת דשם היינו שיעשה מעשה, ואינו ענין להל"ת העושים פסול, כי בכל מקום הל"ת הוא במניעת העשיי', וכאן הוא להיפך בציווי של עשיי', באופן שלא יבטל מהמצוה, והביאור בזה כך הוא דבאופן שאמרה תורה שלא לעשות, ממילא העשייה שהיא בעבורה גורמת פסול מפני מעשה האיסור הנעשה בעצם הקרבן, משא"כ במונע העשיי', אעפ"י שהוא מוזהר על העשיי' בל"ת גם כן מ"מ העבירה היא רק בשלילה, להכי אין בכחה של העבירה לגרום פסול, ובעינן קרא לעכב, כמו שבעינן קרא במצות עשה, והיינו משום דלא עדיפא מינה אעפ"י שיש ל"ת, וכמוש"נ. א דף ס תנו רבנן לא ישים עלי' שמן ולא יתן יכול בשני כהנים ת"ל עליה בגופה של מנחה הכתוב מדבר, ופירש"י יכול בשני כהנים דלא יתחייבו שני לאוין עד שיהא שני כהנים אחד נותן שמן, ואחד נותן לבונה, אבל חד כהן לא מחייב אלא חד לאו יעוי"ש, ודברי רש"י תמוה טובא כיון דכתיבי שני לאוין מדוע לא יתחייב גם כהן אחד שתים, וכמו שהקשו בתוס', ופירשו התוס' דהכוונה בשני כהנים בשני מנחות, דבמנחה אחת כיון שנפסלה בשמן או בלבונה שוב אין עוד לאו, וחידשה התורה דגם במנחה אחת יש לאו על השני ג"כ מטעם החידוש דין דיש לאו גם בפסולה כמו במנחה דחייב במחמץ אחר מחמץ יעוי"ש, ובחידושי הרשב"א למנחות מפרש כן בכוונת רש"י יעוי"ש, אמנם דעת ר"ת להיפך דחידשה תורה עליה בגופה של מנחה דהיינו כשרה ולא פסולה, יעוי"ש בתוספות. ב והנה יש לעיין בכוונת התורה בהא דמנחת חוטא שאסור ליתן עלי' שמן ולבונה, משום דיש לפרש בה שתים, א) דעצם הנתינה אסרה תורה אפילו בלא הקרבה, והיינו שאסור ליפות המנחה בשמן ולבונה, וזהו עצמותו של איסור, ב) דהתורה הקפידה שלא תבוא המנחה על המזבח כשהיא מהודרת, -- ונפק"מ לדינא אם יש מלקות גם בשלא תבוא על המזבח, דאם נפרש באופן הראשון לקי גם בשלא הקריבה על המזבח, אבל אם נפרש כאופן השני דעיקר הקפידא בעל המזבח, א"כ אינו לוקה רק אם באתה בסוף על המזבח. ג עוד בזה דאם נפרש דעיקר הקפידא שלא תבוא על המזבח כשהיא מהודרת, הנה שפיר יש לחייבו השנים, היינו כשאחד נתן השמן והשני כמבואר בסוגיא, מ"מ יש לחייב השני בנתינת הלבונה, את הלבונה, אעפ"י שהמנחה כבר נפסלה בהשמן,