נזר הקודש - מנחות קפב

אם לא רבתה תורה למקצת גבי דבש, אבל עכשיו שרבתה תורה למקצת גבי דבש, כשמקריב דבש בעין דאז ע"כ דרשינן כמו כן גם גבי שאור לרבות חצי שיעור, והוא פחות מכזית, דע"כ הוקשו שני הדרשות להדדי, ובזה מודה גם רבא. ז ונפק"מ בין אביי ורבא לדינא באופן אם מקטיר קומץ שנתחמץ ובא בתורת הקרבת הקרבן לשם קומץ, דבזה סבר רבא דהדרשא קיימת כמו אילו לא רבתה תורה למקצת גבי דבש, דאז הי' החיוב על השאור על חצי הקטרה דהיינו בכזית, מטעם דאין קרבן בא בפחות, כן גם לאחר שרבתה תורה למקצת דבש לפחות מכזית, אבל כל זה דוקא אם בא להקריב קרבן חדש שאינו בתורה, היינו קרבן שבדה מלבו להקריב דבש לקרבן, וכמו כן כשבא להקריב קרבן שאור, משא"כ אם בא להקריב קרבן ממש, דהיינו קומץ דהמנחה שנתחמץ, בזה אמרינן דכיון שבא בתורת קרבן, אמרינן אין הקטרה לפחות מכזית, - ולפי"ז שפיר כתב הרמב"ם דכשמקריב שאור לבדו כמו שהוא בעין, או שמקריב דבש לבדו כשהוא בעין, דבזה לוקה על משהו, וזהו מה שכתב בהלכה א', -- ושם בהלכה ב' כתב בדין כשנפל שאור או דבש בקטרת, ובזה כתב שפיר דאין הקטרה לפחות מכזית, והיינו דבאופן כשבא להקטיר קרבן ממש, והוא בא בשאור או בדבש, בזה אין הקטרה בפחות מכזית כיון שמקטיר קרבן כמו קטרת וכדומה, והיינו דכל ששמו קרבן, ומקריב בפסול, בזה בעינן כזית דוקא, דבזה לא רבתה תורה, וטעם הדבר, דאין קרבן בא בפחות מכזית, וכמוש"נ בס"ד. ח כתב הרמב"ם שם בה"ב נפל מהם כל שהוא בקטרת נפסלה, ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה, ואין הקטרה פחותה מכזית עכ"ל, ויש לעיין מה בא להשמיענו בהא דקטרת הלא דין זה נדע ממה שכתב בה"ד המעלה מבשר חטאת וכו' יעוי"ש, ואם לאשמעינן דנפסלה, הלא כבר זה כתב בה' כלי המקדש, ונראה דבא ללמדנו שדין זה ישנו גם בהקטרה דהיכל דסד"א דדוקא בהקטרה דמזבח החיצון נאמרה, אבל לא במזבח הפנימי בהיכל. ט עוד נראה דמקור הרמב"ם מהספרא פרי"ג פרשתא י"ב דאיתא שם אין לי אלא דברים שאין הדבש יפה להן מניין, שהפטמין אומרין יפה הדבש לקטרת מנין ת"ל וכל דבש לא תקטירו, והיינו מדלא כתיב לא תקריבו אלא לא תקטירו, ולרמז קטרת כוונת התורה יעוי"ש, - הרי מבואר דחידשה תורה דין מחודש לומר דגם בקטרת נוהג איסור זה דלא תקטירו, ועל חידוש זה כתב הרמב"ם להאי דינא לומר שדין זה נוהג גם בקטרת. והנה בקטרת שנפלה אחד מהם דכתב הרמב"ם דנפסלה, כתב המנח"ח מצוה קי"ח דבדיעבד כשרה, וזה משום דלא הוי זה יתר סממנים, דאין זה מסממנים יעוי"ש, ונראה דהדין עמו, דהרי חזינן דבמנחות אם לא דאמרה תורה תהי' לעיכובא, הוי אמרינן דכשרה בדיעבד גם בשאור, ורק עובר בל"ת כמבואר לעיל נ"ג, ואילו הכא בקטרת דליכא קרא לעיכובא ע"כ דין הוא בלכתחילה, ואם בשביל לשון פסול מצינו דיונח גם על הלכתחילה, כמבואר בפסחים ע"ז ועו"מ, ועי' במרדכי פר"ג דסוכה בהא דלולב שנקטם פסול, כתב דזהו רק בלכתחילה, ובדיעבד כשר. יא תוספות ד"ה חצי מנין וכו' הא דמרבי עירובין היינו כשנתערב לגמרי עם ההיתר דלא אמרינן שיתבטל איסור אגב היתר, אבל לרבא לא צריך קרא להכי דכיון דאיכא כזית פשיטא דלא בטיל יעוי"ש, ויש להבין מה זה ההבדל בין כשיעור לפחות מכשיעור לענין ביטול, דממנפ"ש אם יש כדי ביטול בשניהם יש לדון ביטול, ומצאתי שעמד בזה בתוספת העזרה יעוי"ש, וצריך עיון ובאמת דברי התוספות נפלאין בזה. - יב ונראה דהנה חזינן דאביי ורבא קיימא אברייתא דמיירי בהקטרת הקומץ בחימוץ, ואביי מפרש דכל מרבה חצי זית, ולרבא דכל מרבה חצי קומץ שהוא כזית, והביאור דלאביי מיירי שחימץ חצי זית והקטירו, ולרבא מיירי שחימץ כזית שלם, - ומפרשי התוס' דהתנא דמרבה עירובין מיירי שהקריב החלק הקומץ שנתחמץ עם שאר הקומץ כולו ביחד, ועל זה כתבו התוס' דלרבא לא שייך הכא ביטול בהאי קומץ שנקטר עם הכזית קומץ הבא בחימוצו, והיינו דכמו דאין קומץ מבטל קומץ כדלעיל כ"ג, וכמו שאין מבטל קומץ שני כן אינו יכול לבטל גם את קומץ דידי' משלו ומשל עצמו, ודוקא לאביי שייך ביטול, והיינו דכיון דסבר דחייבה תורה גם על פחות מכשיעור, ובזה מיירי הקרא, נמצא דאחשבי' רחמנא להאי חצי שיעור, מה שלא מצינו כן בכה"ת כולה, וחשיבות זה ליתא אלא כשהוא בעין, אבל כשבא בתערובות אזדא לי' חשיבותי' כמו"ש התוס' בכמה מקומות לר"ש דסבר כל שהוא למכות, ואין כוונת התוס' ביטול לאביי כמו ביטול בעלמא, אלא הכוונה שנתבטל חשיבותי', וזה שייך לאביי, אבל לרבא דלא חייבה תורה מצד חשיבות, מדבעינן כזית כבעלמא, וממילא ליתא בביטול מטעם דקומץ אינו מבטל את הקומץ, ואפילו אם יש כדי ביטול כגון אם הקומץ מחזיק שלשה זיתים, אבל אין בזה דין ביטול. יג והא לא תקשי מדוע לא נימא דבא לרבות תערובות בדברים בעלמא. משום דסברי התוס' דהקרא בא לחייב דוקא, כשמקריב השאור בצד קרבן שעמו, וזהו כמו שהבין הראב"ד בפר"ה מאי"מ בכוונת הרמב"ם, והתוס' סברי כן אליבא דאמת, וא"כ אין לרבות עירובין אלא בכזה שמקריב בהדי קרבן, וכמו שנתבאר. א דף נט מתני' וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה וכו' בגמ', בעי רבה בר רב הונא מר"י היתה לבונה שחוקה מהו משום דאפשר ללוקטה והא לא אפשר ללוקטה או דלמא משום דלא מיבלעא, והא נמי לא מיבלעא יעוי"ש, והנה משמע דבעבירת הלאו מיפסלא דהיינו המנחת חוטא שנתן בה שמן מיפסלא להקרבה אעפ"י שגם כן לא שנה בזה הכתוב לעכב, וע"כ הכא הטעם פשוט מטעם דע"כ אין להקריב כן