נזר הקודש - מנחות יח

שייכא בכל פסולי קרבנות דהוי הפסול בהקרבן בעצמו, - ולפי מה שפירשנו בהסוגיא לפי פירש"י ע"כ תמך הרמב"ם יסודו אסוגיא דידן, - וכמו שנתברר. - יד דף ו' תאמר בטרפה שאין מומה ניכר, - וקשה למסקנת הש"ס בכורות ל"ח דכו"ע חסרון מבפנים שמי' חסרון לענין מום, - וכן פסק הרמב"ם בפר"ב מאי"מ הי"א דנמצאת חסר כוליא אחת בפנים פסולה, - א"כ הרי מצינו לענין מום שאין מומה ניכר מבחוץ, - ומצאתי אח"כ קושיא זו בספר תפארת צבי להגאון ר' צבי הירש מגלונא, בחיו"ד סי' ס"ו, ומסיים שם בצ"ע. טו ונראה ליישב דאין לעשות יוכיח מחסרון כוליא כיון שזהו חסרון באבר, - ולהכי אעפ"י שהחסרון הוא בפנים, - מ"מ גרוע יותר מטרפה, - כיון שעכ"פ אבריה שלמין, - וע"כ עיקר הפירוש שם בבכורות דילפינן חסרון מבפנים, היינו לחסרון אבר דוקא, והיינו חסרון כוליא או טחול, ובאופן שחסר כל הכוליא או כל הטחול, - וזה נלמד מקרא מדכתיב שתי הכליות, - משא"כ חסרון במקצת מן האבר כמו ניטל הדק מן הטחול אעפ"י שבכלל מום הוא, דלא גרע מנפגם השפה, וכדומה, - אבל אין זה פסול בפנים, ומדויק לשון הרמב"ם בפר"ב מאי"מ הי"א שכתב וז"ל וכן אם נמצא אחד מאברי' הפנימיין חסר אעפ"י שאינה מרפה כגון שנמצאת בכוליא אחת, או שניטל הטחול הרי"ז אסורה למזבח ותשרף. טז איברא דאכתי תיקשה קושיות דתוס' שהקשו בסוגיין ד"ה בע"מ וז"ל ונ"ל דהשתא מצי למילף ממחוסר אבר ויוצא דופן, ולבסוף כשאמר שכן מומה ניכר אתי הכל שפיר עכ"ל, ביאור הדברים שהקשו מדוע לא נילף ממחוסר אבר ויוצ"ד, - והיינו כי ממחוסר אבר לחודיא אין ללמוד מטרפה דאיכא למימר שאני מחוסר אבר דיש בזה גנאי גדול, - אבל יש לומר יוצ"ד יוכיח, - ולהמסקנא דמסיק שכן מומן ניכר אתי שפיר, - משום דטרפה אינה ניכרת, - אבל עדיין תיקשה דגלמוד ממחוסר אבר שבפנים ויוצא דופן.- יז ונראה דלשיטת הראב"ד, הובא בטור סי' מ"ד שסובר בהאי דינא דכוליא דדוקא בשחסר מתולדה או ע"י בן אדם כשרה, אבל כשהקטינה מהמת חולי טרפה. - והיינו דכיון שהקטינה מכפול נעשית טרפה, ואז אינה חוזרת לכשרותה אף כשחזרה אח"כ לגמרי, - והנה לפי"ז אם טרפה כשרה לקרבן דאז כשחסרה הכוליא ע"י חולי עד הכליון, - גם כן בכלל זה הלימוד לאסור הקרבת הקרבן מטעם חסרון כוליא, - ולא מטעם טרפות, - והיינו שהלימוד מקרא הוא מטעם חסרון, - וא"כ משמע מזה שגם טרפה אינה אסורה מטעם טרפות אלא מצד חסרון, - ולפי"ז הרי חזינן דלא הקפידה תורה בזה על טרפות, והרי"ז כעין ני"מ דאין טרפות פוסל בקרבן, - ולהכי שפיר איצטרך מן הבקר להוציא טרפה, - ועכשיו כשאמרה תורה למעט מרפה, - ממילא אית לן לומר דכוונת התורה למעט חסר דוקא באופן שחסר בתולדה, - אבל אם לא מיעטה התורה טרפות בהדיא שפיר הוי מתפרשא המיעוט חסר כוליא נם באופן שהיא טרפה, - כיון שעכ"פ יצוייר גם מרפה בזה, - וממילא מיירי הקרא בכל אופן, - ומזה קצת ראי' לשיטת הראב"ד, וכמוש"ל. יח והנה בהא דפריך למ"ל קרא למעט טרפה הא יש ללמוד מק"ו מבע"מ, - יש לעיין לשיטת הרמב"ם שכתב בפר"ג ה"ז וז"ל יראה לי שאעפ"י שאין כל הפסולין ראוין למזבח לקרבן, אם עבר והקריבן אינה לוקה מן התורה לפי שלא נתפרש אזהרתן, יעוי"ש, - ועי' בכס"מ שתמה הא מבואר בחולין פ"א שאין לוקין בהני הפסולין מטעם דהוי לאו הניתק לעשה, - ומדוע כתב הרמב"ם הטעם מפני שלא נתפרשא אזהרתן, - ומסוגיא זו ג"כ תיקשה דאם עיקר הטעם שאין לוקין על הפסולין האלו מטעם זה שלא נתפרש אזהרתן, ובכלל זה נם טרפה, - וא"כ מאי פריך למ"ל קרא למעט טרפה הא יש ללמוד מק"ו מבע"מ, - וקשה אם מק"ו לחודיא א"כ אין מפורש כאן האזהרה להדיא לחיות לוקה על הטרפה כשהקריב, - אבל עתה שיש קרא מיותר למעט טרפה הרי זה כאילו נתפרש האזהרה בפירוש, ויהי' גם לוקה על ההקרבה. - יט ונראה דאין זה נחשב אזהרה מפורשת גם אם אמרינן דנכתב קרא לזה למעט טרפה, - והוא משום דבאמת אינו מפורש טרפה בקרא רק כתיב מן הבקר, ומסברא אתי למעט טרפה, - והיינו דכיון דלמעוטי אתא וטרפה הוא דבר האסור באכילה להדיוט, - ממילא אנו אומרים דע"כ המיעוט אתא למעט טרפה, - אבל גם אחרי הק"ו מבע"מ, וגם עם הדרשא דמן הבקר, - אכתי אין זה מפורש האזהרה, - ואין לוקין באופן לאו כזה, - ומטעם זה לא מצי הסוגיא לומר דאיצטרך קרא לענין מלקות. - כ ובאופן זה יש ליישב הא דקשה מאי פריך ליליף מק"ו מבע"מ הא קיי"ל אין מזהירין מן הדין, ואם בשביל שגם דרשא זו דמן הבקר לא הוי יותר מלאו הבא מכלל עשה דאין לוקין, אבל הא כתבו הראשונים דבמקום שיש עשה מזהירין מה"ד, והכא כיון שיש עשה דמן הבקר שהוא לאו הבא מכלל עשה, ממילא יש ללקות מן הדין הבא בלימוד מב"עמ, - אבל אתי שפיר בפשוטו לפי מה שמבואר בחולין פ"א דבכל הני אין מלקות משום דהוי לאו הניתק לעשה, - ומצאתי בברה"ז שעמד בקושיא זו, - ולפלא שלא נחית לזה דלא שייך כאן מלקות מטעם דהוי לאו הניתק לעשה, - ואפשר שכוונתו לשיטת הרמב"ם דלא נחית להא דניתק לעשה, - ועיקר טעמו משום דלא נתפרשא האזהרה, - אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר, - וזה הדבר דהנה כיון דעיקר סברת הרמב"ם דאין לוקה בהפסולים האלה משום דלא נתפרשה האזהרה, - והנה הכא ע"כ לא נתפרשה האזהרה לטריפה, כמו שכתבנו. -