נזר הקודש - מנחות קעח

ב בעי ר"פ חימצה ויצאת וחזר וחימצה מהו וכו' והיינו דבזה בעי דכיון דיש תערובות פסול בינתיים, והוא פסול דבר אחר, אם מביא פטור גם על פסול זה שמביא חיוב, ולא איפשטא, והרמב"ם פסק דאינו לוקה מספיקא, וכמו כן בעי' כזו בזבחים ק"י יעוי"ש, וגם שם פסק הרמב"ם דספיקא הוי. ג ע"ב אמר ר"ל אומר הי' דאה"ג מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה, והנה לשיטת הסוברים דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה, - וא"כ מוכח מזה דנוקשה הוי דאורייתא, וכבר עמד בזה בשו"ת נו"ב מה"ק סי' כ"ב, אבל יש ליישב דאף אם אמרינן דנוקשה הוי דרבנן לענין חמץ בפסח, אבל הכא לענין מנחות רבתה תורה, וכמו שכתבנו לעיל בשם הרא"ש, וגם התוס' הכא לעיל נ"ד ובפסחים ל"ה דייקו משום דנוקשה פסול למנחה. ד והנה יש לעיין לפי מה שהוכיחו הפוסקים מסוגיא זו דמי פירות עם מים מחמיצין, והוא מדאמר מגבלה במים, וא"כ איכא מים בהדי השמן, וכמו שכתבו התוס' לעיל נ"ד ובהרא"ש פר"ב דפסחים, וקשה דלמא כוונת ר"ל שאמר מגבלה במים, היינו שעשה הגיבול במים קודש שנתן השמן, וא"כ נעשה חמץ בהדי מים לחודיא, וממילא כשנותן שמן אח"כ שוב לא נפקע החמץ שנתחמץ מעיקרא ונעשה חמץ גמור, והנה אף שדבר זה פשוט בסברא דאם נתחמץ מעיקרא במים, שוב לא אתי מי פירות ומבטל לה, הנה מפורש כן גם בתוס' פסחים ל"ה ד"ה מי פירות, ובתוס' לעיל נ"ד, בהא דחומץ האדומי דנחשב חמץ דגן גמור משום ששורין השעורין במים קודם שנותן בהם יין, כמבואר שם, וא"כ ה"נ כשנותן מים תחילה הרי"ז חמץ גמור קודם שנותן השמן, וביותר קשה דהתוס' בעצמן הוכיחו מזה דמ"פ עם מים הוי חמץ נוקשה, ולכן כתבו דבנותן מים מקודם הוי חמץ מעליא. - ה ונראה דכיון דרבתה תורה חמץ נוקשה למנחות כדלעיל ריש פרקין, וממילא האי תנא דמרבה מנחת נסכים לחימוץ, ע"כ ג"כ הכוונה לחמץ נוקשה, דלא מסתבר דהריבוי דמנחת נסכים לחימוץ יהי' דוקא לחמץ גמור, וע"כ הכוונה לרבות שתהי' מנחת נסכים הדין כבשארי מנחות, והיינו גם לנוקשה, וא"כ ע"כ הכוונה גם כשנתן השמן בתחילה ואח"כ עשה גיבול במים, וא"כ לא הוי יותר מנוקשה, ושפיר הוכיחו הפוסקים מזה לענין נוקשה, וכמו שנתבאר, [ והנה בספר עונג יו"ט סי' ל"ח השיג שם על הנו"ב מטעם דיש לפרש מגבלה במים מקודם, ודבריו תמוהין דלא נחית דזה יש להקשות גם אתוספות, וע"כ דצריך לפרש כמו שפירשנו]. כגון שלש ע"ג קטבליא, וקשה למה הוכרח לומר היפך ולאוקמי' באופן שלא לש בביסא דהיא מדת לח, הלא יש לאוקמי' בלא היפך, ואם בשביל דשמעינן לר"ע דסבר מדת יבש לא נתקדשה, לישני שלש בביסא והיא מדת לח, ואפשר שזהו שיטת הרמב"ם שפסק כר"ע כמו שהוא בלא היפך, ואתי שפיר דברי מרן הכס"מ בפרי"ב ממעה"ק הי"ט שכתב בטעם הרמב"ם משום דפסק כר"ע דהלכה כמותו, ולא קשה מה שהקשו הבה"ז ובנו"ב או"ח סי' כ"ב דהרי הגמ' מפיך, יעוי"ש, משום דסבר הרמב"ם דלא בעינן להפוכי לפי המסקנא, - ומצאתי במנח"כ שנחית גם כן לזה, ונכון. ז תוספות ד"ה רבי יאשי' וכו' וא"ת ההיא סוגיא דשבועות מ"ז דדרשינן אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה אלא בעבודה כמאן לא כר' יונתן ולא כר' יאשי' וי"ל דאתיא כר"ע וכו' יעוי"ש, - וקשה לפי"ז להרמב"ם דלא פסק כר"ע ומ"מ פסק דלדורות לא בעי משיחה, ועמד בזה במל"מ בפר"א מכה"מ, אבל מבואר במל"מ בפר"ב דמעה"ק יישוב לשיטת הרמב"ם דסבר דיליף מאשר ישרתו דהכתוב תלאן בשירות, וזהו לדורות. ה והנה יש לעיין בפירש"י ע"ז נ"ד ד"ה והקדשנום וז"ל והקדשנום שחזרו ומשחום בשמן המשחה יעוי"ש, וקשה למה בעינן שמן המשחה, ולא סגי בעבודה, והלא קיי"ל דלדורות לא בעי משיחה ואפשר דשאני הני שנטמאו, ובכדי לטהרם בעי משיחה, ולא סני בעבודה, דדוקא אותם כלים חדשים מהני עבורה, אבל לא כלם ישנים שנטמאו בטומאת ע"ז בעינן משיחה, וכוונת רש"י לזה מדאמרו והקדשנום, דמשמע דנתקדשו קודם העבודה, - וצריך עיון. - ט ויש עיין בהא דמיעטה התורה אותם במשיחה, אם דין הוא על הכלים שעשה משה דלא מהני להו קדושה דעבודה, אלא שמן המשחה, או"ד דדין הוא על הזמן דבימי משה כן הי' הדין, ונפק"מ על הכלים שעשה משה ונטמאו, אם בעינן משיחה, דאם נפרש דדין הוא בכלים שעשה משה, א"כ גם לדורות במשיחה, אבל אם הדין על הזמן, א"כ גם אותן הכלים עצמן סגי בעבודה, והנה מצאתי שחקר בזה הגאון חיד"א בספר ח"ש סי' ע"ב, ומביא מקור מהתוספתא פרי"ג דסוטה דתניא ואעפי"כ לא היו משתמשין אלא בשלחן ומנורה שעשה משה, ולא היתה צריכה שמן המשחה שקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל, משמע מזה דאם נטמאו ובטלה הקדושה צריכין שמן המשחה עכת"ד, אבל אפשר לומר דכן הדין בכל הכלים דלאחר טומאה בעינן משיחה דוקא, ובזה מיושב מה שהקשה שם לרש"י. א תנו רבנן מניין למעלה מבשר חטאת וכו' שהוא בל"ת ת"ל כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד' כל שהוא ממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו, הנה יש לפרש בזה בשני אופנים, א) שהמקריב מדבר שבא ממנו מאישים עובר בל"ת, ב) יש לפרש דמיירי שמקריב אחת מאלו עם שאור או דבש, והיינו באופן שלא הי' מכוון הקרבת השאור או הדבש לשם קרבן, אלא התכוון להקריב אחת מאלו הקרבנות שבאו מהן לאישים, והקריב גם שאור או דבש עמהן עובר בל"ת, והיינו משום הל"ת דלא תקטירו שבא באזהרה על שאור ודבש. והיינו כי אף שאמרה תורה דאסור להקריב שאור או דבש על המזבח, אבל כל זה בשמקריבן לשם קרבן, אבל