נזר הקודש - מנחות קעז

ביהש"מ כהרף עין, ע"כ יש לנו לחשוב שם המלאכה על פעולת שני הימים דהי מיניהו מפקת, ומכ"ז ע"כ לא נתקיימה מחשבתו עד יום הכיפורים, מטעם כי גם בהזמן שהוא כהרף עין הרי זה גם יום הכיפורים, והרי זה כאילו עשה בצירופים, ועל זה השיב ר' יוסי כי גם במכה בפטיש בביהש"מ לא נעשית המלאכה רק על ידי צירוף שני חצאי שיעור, והיינו כי מפני שסבר ר' יוסי ביהש"מ כהרף עין א"כ היתה ההגבהה בשבת, [והגבהה הוי גם כן חלק מהמלאכה] וההורדה ביום הכיפורים, ואין מצטרפות, - ולכאורה יש לדייק מתוספתא זו בסברת ר' יוסי דאמר ביהש"מ כהרף עין, היינו שיכול אדם להיות מכיר בו, ותמוה מהא דתוספתא דזבין, וכמבואר בתו' שבת ל"ד ע"ב ד"ה רבי יוסי, והנה אפשר לומר בזה דשאני בין האדם העושה מעשה בידים, ומכוון את השעה, כמו הכא לבין דבר הבא מאליה כהא דזבין] והנה מתוספתא הלזו, משמע קצת דבאופן שנעשה המלאכה בשלימות בשבת ראשונה, ורק מטרת מחשבתו נתקיימה בשבת שנייה, דיש לחייבו, אבל מהירושלמי מבואר להדיא דפטור גם בזה. ח והנה מהירושלמי שכתבנו מבואר דאף לענין מזיד אין מצטרפין שבתות למלאכה אחת, והוא מדילפינן מדכתיב כל העושה בו מלאכה יומת, ודרשו בו, ולא בו ובחבירו, וזהו ע"כ לענין מזיד, וכן מבואר בתוספתא דשבת פרי"ב וז"ל כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשנייה, אות אחת בשבת ואות אחת ביום הכיפורים וכו' אות אחת ביו"ט וכו' יעוי"ש, והנה ביו"ט פשיטא שאין נפק"מ בשוגג לענין קרבן, וא"כ ע"כ מיירי לענין מזיד, ונפק"מ לענין מלקות, ואין מצטרפין יוהכ"פ ויו"ט לענין מלקות, וא"כ אין מקום בזה לחקור לענין מזיד, ולכו"ע בין לרש"י ובין להתוס', אינן מצטרפין שתי שבתות לענין מזיד ולא מיבעי' דלא מצטרפי שני חצאי שיעור בשתי שבתות, אלא אף באופן שעשה שיעור שלם רק שלא באת למטרה ולא נתקיימה מחשבתו עד שבת שנייה בזה, שגם כן פטור, - וכמו שכתבנו מהא דהירושלמי בביאור הבעי' בהא דחולקות, כמו שנתבאר לעיל אות ו'. ט אמנם בשעשה בשוגג שיעור שלם ונגמרה מחשבתו במלאכתו בשבת שנייה, בזה יש לומר דתליא בפלוגתא דרש"י ותוס', דלשיטת התוס' יש לומר דפטור גם בזה, כיון דכל שבת ושבת הוא חיוב בפני עצמו, ולשיטת רש"י כיון שרק תורת ידיעה הטילה התורה על הימים שבינתיים בשגגת שבת, א"כ באופן זה שגם ידיעה ממש לא מהני, לכן אפשר שבאופן זה חייב לרש"י, וכמו שנתבאר, - וצריך עיון. - י הפנ"י בחידושיו לשבת בסוגיא ע"ב הקשה לשיטת התוס' דסברי דמטעם גזירת הכתוב הוא דחלקה התורה את השבתות, ולא מטעם ידיעה שביניהם דלפי"ז הא דפריך שם ה"ד אילימא דעביד קצירה וטחינה, ודכוותי' גבי שאר מצות דאכל חלב ודם וכו' והקשה מדוע לא מוקים הש"ס בקצירה וקצירה, ובשעשאן בשבתות הרבה דהדין שחייב על כל שבת ושבת, ובחלב וחלב אינו חייב אלא אחת, ולרש"י אתי שפיר כיון דלא הוי בהעלם אחד, מה שאין כן לשיטת התוס' קשה יעוי"ש, ולפי מה שכתבנו בביאור סברת התוס' אתי שפיר, כיון דסברי דהתורה עשאן לשבתות, להיות כל שבת בחיוב בפני עצמו, וכשני מיני איסורים נינהו, והרי המה כחלב ודם והיינו דהחיוב שבת הבאה הנה לא הוי זה השבת בחיובו כהשבת הקודם, ולכל שבת ושבת חיוב חדש הוא, והנה בכריתות ט"ז מספקא לחכמים אם שבתות כגופין דמין, היינו בזדון שבת ושגגת מלאכות, מה שאין כן שגגת שבת, כיון שהתורה חלקם לחיוב, הוי כל שבת ושבת חיוב בפני עצמו, כמו שהוא חדש בזמן כן חיובו חדש, וענין בפני עצמו, וא"כ אין זה דמיון לחלב וחלב, כמו שכתב הפנ"י, ומטעם זה שפיר הוכרחה הסוגיא לאוקמי' באופן אחר. יא ויש לעיין בדינא דהי' שוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת אפילו על שבתות הרבה, היאך הדין בשעשה שני חצאי שיעור בשתי שבתות אם יצטרפו לחיוב קרבן, דזה לא דמי לדלעיל, דהתם הוא דאין מצטרפין מפני שהתורה חלקם, מה שאין כן הכא כיון שהתורה עשאם אחד לענין חיוב, דאינו חייב אלא אחת על כולם, וא"כ יש לומר דמצטרפין גם שני חצאי שיעור משתי שבתות לחיוב קרבן, ויש להסתפק גם לרש"י משום דכיון דהתורה לא נתנה הכא תורת ידיעה לחצי שיעור, להכי שפיר יש לומר דמצטרפי שני החצאין של שתי שבתות לחיוב קרבן, וכן יש להסתפק לשיטת התוס', דאעפ"י שסברי דכל שבת הוי חיוב בפני עצמו, מ"מ הכא כיון שהתורה אמרה להתחייב חדא על הרבה שבתות, בשוכח עיקר שבת, להכי הרי הם כולם כאחת, ואיתא גם בצירוף, והנה לכאורה אפשר לפשוט מסוגיא דשבת ע"א ע"א בעא רבי זירא מר' אסי וכו' קצר וטחן חצי גרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות וכו' אמר ליה חלוקין ולא מצטרפין וכו' ובפירש"י מבואר דצירוף שני חצאי שיעור תליא בדין חילוק לחטאות בשיעורין שלימין, ולפי"ז בנידון דידן גם כן כיון דבשיעור שלם בכל שבת ושבת ליתא אלא קרבן אחד, להכי דין הוא גם כן שיצטרפו השני חצאי שיעור לחיוב קרבן וגם לפירוש רבינו חננאל דמפרש חלוקין לחטאות דדיניהם אינו שווה יעוי"ש, והכא גם כן כיון שדין אחד להם, שפיר מצטרפי שני חצאי שיעור משתי שבתות להיות חייב קרבן אחד, והרמב"ם פסק כסוגיא זו לדינא דאין מצטרפין לקרבן מטעם זה כיון שחלוקין לחטאות, ואם כן בנידון זה איתא בצירוף, ויש לחלק, וצריך עיון. - א המחמץ את הכשירה חייב, ואת הפסולת פטור, ביאור הדברים דאעפ"י שרבתה תורה לחיוב גם במחמץ אחר מחמץ אעפ"י שפסולה היא, אבל זה דוקא בפסול מחמץ רבתה תורה, - אבל כשנתערב פסול מחמת דבר אחר, אז כיון שבלא"ה פסולה היא שוב אין בה חיוב משום מחמץ, וכמו שכתבו כן התוס' לעיל נ"ה ע"ב ד"ה אף יעוי"ש, והסברא בזה דמה שעושה חיוב אינו מביא פטור אף על פי שמביא פסול.