נזר הקודש - מנחות קעו

ג ונפק"מ בין רש"י ותוס' לדינא כאשר יבואר, דהנה מצינו בשבת ק"ה פליגי רבנן ור"ג בכותב אות שחרית, ואות אחת בין הערביים, דר"ג מחייב ורבנן פטרי מטעם דסברי יש ידיעה לחצי שיעור, ובש"ס כריתות ובתוספתא דשבת מבואר דגם בכותב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת גם כן פליגי, ופטרי רבנן מטעם דיש ידיעה לחצי שיעור, וסברא זו דידיעה לא שייכה רק לענין קרבן ובשוגג, אמנם לענין מזיד לא שייך כלל לדון ולומר דהידיעה מחלקת בין החצאי שיעור דלא יצטרפו למלאכה אחת, ולפי"ז אם עשה חצי שיעור בשבת זו וחצי שיעור בשבת אחרת במזיד שפיר יש לומר דמצטרפו שני החצאין לשיעור מלאכה אחת, אמנם כל זה הוא רק לשיטת רש"י דהתורה לא חלקה את השבתות לשני מיני חיובים, להכי שפיר יש לומר דהשני חצאי שיעור מצטרפי למלאכה אחת אף על ידי שתי שבתות, משא"כ לשיטת התוס' דסברי דהתורה חלקה את השבתות לשני מיני חיובים, א"כ לא יצטרפו השבתות למלאכה אחת, והנה בעיקר הספק אם שני חצאי שיעור מצטרפי למלאכה אחת דמזיד על ידי שתי שבתות, כבר עמדו בזה גדולי האחרונים בנוב"ת סי' נ"ג ובפרמ"ג בפתיחה ובמנח"ח, - ובדברנו יבואר לנו דרק לשיטת רש"י יש מקום לחקור בזה, וזהו החילוק לדינא שתצא לנו נפקא מינה בין רש"י ותוספות בזה. ד עוד איכא נפק"מ באופן שהיתה לו ידיעה לאחר שכבר יצאה מתחת ידו, ובאופן שיבואר, והוא לפי מה שאיתא בשבת ק"ב וברמב"ם פר"ו משגגות ה"ח וז"ל אם הוציא שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג, אם בזריקה חייב לא מפני שאין ידיעה לחצי שיעור אלא מפני שאין בידו להחזירה, לפיכך לא הועילה לו הידיעה שבינתיים וכו' יעוי"ש, ולפי"ז גם לרש"י ותוס' יש לעיין באופן אם אנו יכולין לצייר מלאכה הנעשית בשתי שבתות בשגגת שבת, וגם באופן שאין בידו להחזירה, דהיינו כגון שזרק איזה דבר בשבת זו, והיתה עקירה, ולא באה לידי הנחה עד שבת הבאה, כגון שהרוח הוליכה והחזירה אנה ואנה, עד שבת הבאה, ובשבת הבאה נגמרה ההנחה, ואילו באופן הזה בשבת אחת, דהיינו שיצאה מידו שחרית, וזהו העקירה, וההנחה היתה בין הערביים חייב, אעפ"י שהיתה ידיעה בינתים, אמנם בשתי שבתות באופן זה יש לעיין אם חייב, והנה לשיטת רש"י דעיקר הא דחלקה תורה השבתות הוא מפני שתורת ידיעה הטילה תורה עליהן, וזהו המחלקת בין השבתות, וא"כ הכא שגם ידיעה ממש לא מגרעא את החיוב, א"כ הכא חייב קרבן כיון דלא שייך הכא כלל תורת ידיעה, משא"כ לשיטת התוס' דהתורה חלקה לכל שבת בפני עצמו, והשבת השנייה אינו אותו השבת הראשון ולא דמי לאוכל חלב וחלב, אלא הרי הוא כאוכל חלב ודם דליתא בצירוף, ואם כן באופן זה ליתא בחיוב. - ה ויש לעיין לשיטת התוס' בהא דאיתא בכריתות ט"ז ע"ב רב חסדא אמר זדון שבת ושגגת מלאכות אפילו ר"ע ס"ל דכגופין דמין, וכי בעא מיני' שגגת שבת וזדון מלאכות וכו' ימים שבינתים אם הוויין ידיעה לחלק ופשיט לי' דימים שבינתיים הוויין ידיעה לחלק, אמר ר"ח מנא אמינא לה דתניא הכותב שתי אותיות וכו' בשלמא לדידי וכו' והא דתניא חייב בשגגת שבת וזדון מלאכות, דקסבר אין ידיעה לחצי שיעור, והיינו אפילו אם הימים שבינתיים הוויין ידיעה, אבל הכא בחצי שיעור אין ידיעה מחלקת יעוי"ש, וברש"י, והנה לשיטת התוס' דהתורה חלקה את השבתות לשני מיני חיובים, א"כ מה מהני הא דאין ידיעה לחצי שיעור, כיון שבעיקר הצטרפותם לא שייכה צירוף, וכמו שנתבאר לעיל, ובשלמא לשיטת רש"י אתי שפיר, והיינו דכיון שרק תורת ידיעה הטילה תורה על הימים שבינתיים, במלאכה הנעשית בשגגת שבת, והכא בחצאי שיעור, כיון שגם עצם ידיעה דהיינו ידיעה ממש אינה מפסדת את הצירוף, מטעם שאין ידיעה לחצי שיעור, להכי פשיטא שהימים שבינתיים שרק תורת ידיעה עליהם, שאין בכחם לחלק את השבתות מלהצטרף, משא"כ לשיטת התוס' קשה טובא, וכמו שכתבנו, וצע"ג. ו גרסינן בירושלמי פר' כלל גדול אמר ר' אילא כתיב כל העושה בו מלאכה יומת, לא העושה בו ובחבירו, את אמר אין השבתות מצטרפות חולקות אמר רב אסי ברבי בון כשם שאינן מצטרפות כך חולקות, וכפירוש המפרשים דחוק, כמבואר להמעיין, ולדעתינו אפשר לומר דכוונת הירושלמי באופן אם עושה מלאכה בכשיעור, אמנם לא נגמרה מחשבתו במלאכתו עד שבת שנייה, ובאופן שכתבנו, וזהו שאמרו הכא בירושלמי דכיון שאמרה תורה שאין השבתות מצטרפות, היינו לענין שני חצאי שיעור הנעשים בשתי שבתות, ויליף לה הירושלמי מדכתב כל העושה בו מלאכה, דהיינו בו, ולא בו ובחבירו, ובעי אם חולקות היינו אם גם עשה מלאכה שלימה כבראשונה, ורק מחשבתו לא נתקיימה במלאכתו עד שבת שנייה, ובעי אם הימים שבינתיים מחלקים את השבתות, ופשיט לה דחולקות ולא נעשה מחויב עליה. ז וראינו לבאר בתוספתא דכריתות פר"ב וז"ל יום הכפורים שחל להיות ערב שבת עשה מלאכה בין השמשות, ר' אליעזר מחייב, ור' יהושע פוטר, אמר ר' יוסי איני רואה דברי ר' אליעזר בזה שאני אומר כתב שני אותיות אחת בשבת ואחת ביום הכיפורים פטור שאין שני ימים מצטרפין למלאכה אחת, אמרו לו מכה בפשיט יוכיח, אמר להן הגבהה היתה בשבת והורדה ביום הכיפורים, והביאור בזה לדעתינו כי אמרו חכמים לר' יוסי [דסבר ביהש"מ כהרף עין], מכה בפטיש יוכיח, היינו באופן שעשה מלאכה זו ביהש"מ בין שבת ליום הכיפורים, וכל עיקרה של מלאכה זו נעשית בהזמן שהתחברו שני הימים ביחד, ובזה לא מסתבר לפטור, והיינו כי אינו דומה לעושה חצי שיעור בשבת, זו, וחצי שיעור השנייה בשבת שנייה, דהכא שאני שהמלאכה נעשית בשלימותה בשיעור שלם, רק לא נתקיימה מחשבתו עד יום הכיפורים, כמו הא דמכה בפטיש בביהש"מ של שבת ויום הכיפורים ביחד, דלר' יוסי דסבר