נזר הקודש - מנחות קעה

שאוכלין כן נקרא מבושל, ולא מהני עוד בישול אחרי כן להתחייב בה, ולזה השיג הראב"ד על הרמב"ם שכתב חצי בישול וכתב הראב"ד שהוא כמאב"ד, והיינו שהוא מבושל גמור מצד דיני שבת, ושוב לא מהני בישול אחרי כן להיות חייב, ובזה שכתבנו מיושב לנכון לשון הרמב"ם דנקט חצי בישול להורות שמצד עצמו עדיין אין זה מבושל, ולא הוי מבושל רק להתחייב בה משום בישול, ונפק"מ שיש בזה מקום להיות חייב אם יבשל עד גמרו. ג ומיושב הא דהקשה מרן בשם הרמ"ך מדוע נקט חצי בישול כי אם נתבשל כמאב"ד כולא בישול הוא, ואם לא נתבשל כמאב"ד אמאי חייב לענין שבת יעוי"ש, אבל לפי מה שכתבנו ע"כ החצי בישול הוא ג"כ כמאב"ד, אבל סבר הרמב"ם שזהו רק חצי בישול, ונפק"מ לענין בישול שאחרי כן. ד ויש לעיין היאך הדין בהניח בשר ע"ג נחלים בחול ובשל מצד אחד כמאב"ד, ואח"כ בשבת הניח בהצד השני ובשל כמאב"ד אם חייב, והנה זה ודאי דעיקר חיוב בישול בא באחרונה, - וראי' לזה מהא דהתרו לרדות פת קודם שתאפה בכדי שלא יבוא לידי חיוב סקילה, וע"כ גם כשתאפה כמאב"ד חייב משום שבת, וא"כ ה"נ עיקר החיוב בא בשנתבשל בהצד השני. ה אמר רבא ואם נצלה בו כגרגרות במקום אחד חייב אמר לו רבינא לרב אשי במקום אחד אין בשנים או ג' מקומות לא וכו' ומסקנא פליגי בזה תרי לישני, ול"ב לחומרא, וכן פסק הרמב"ם שם, וכתבו התוס' דהא דסגי בצד אחד כגרגרות הוא מפני דהוי צליה גמורה, וכן משמע מדברי הרמב"ם דמחלק בחצי בישול בין אם מצד אחד לשני צדדין, אבל בנצלה אין מחלק, והיינו מפני דהוי צליה גמורה. ו והנה יוצא מזה דבחצי בישול מצד אחד לא מהני אפילו בשיש שיעור גרוגרות, בצד האחד, ויש להבין אם החצי בישול שהוא כמאב"ד די לענין חיוב שבת א"כ גם בבשל מצד אחד מדוע לא יתחייב, דהלא מאכל הוא לבן דרוסאי, וע"כ צריך לומר דגם הבן דרוסאי אינו אוכל אם רק בצד אחד הוא חצי בישול, וממילא בעינן בישול ממש, ובבישול ממש מהני גם ע"י צירוף שיעור גרוגרות משנים או שלשה מקומות. ז ויש לחקור היאך הדין בשצלה בשבת אחת בצד אחד במקום אחד צליה ממש, אבל לא הי' כגרוגרות, ובשבת שניה צלה במקום אחר ג"כ צליה ממש, ואין בו כשיעור, רק בצירוף מה שצלה בשבת שעבר, אם מצטרפין לחיובא, אמנם זה תליא אם אמרינן צירוף שבתות, וכמו שיבואר. בדין צירוף שבתות א תנן שבת ריש פר' כלל גדול כל היודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, - ופירש"י הטעם מפני שהימים שבינתים הוון ידיעה לחלק, שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו היום הי' שבת, אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשה בו, והקשו התוס' בזה, - א) הא מבואר להדיא בשבת דלא מהני ידיעת שבת גרידא אלא בעינן גם כן ידיעת החטא, ב) דלרש"י למ"ל קרא על דין זה דהתורה רבתה שמירה לכל שבת ושבת, הא בלא"ה חייב מטעם הידיעה שבינתיים, ג) דמבואר בכריתות ט"ז דלא בעינן ידיעה ביניהם, ומכח זה פירשו התוס' דע"כ גזירת הכתוב הוא בזה דהשבתות מחולקות המה זה מזה וחייבה תורה על כל שבת ושבת, והנה בביאור שיטתם בזה נראה דבאמת גם רש"י מודה דעיקר הדין בהא דליחייב על כל שבת ושבת ילפינן מקרא, וכמו שמבואר להדיא בש"ס רק כוונת רש"י לבאר לנו סוגי החיוב בזה, והיינו משום דיש לפרש בזה בשתי אופנים, - א) דהתורה אמרה שמירה לכל שבת ושבת, היינו שכל שבת ושבת הוי חיוב חדש בחיוב שמירה לשבות ממלאכה ואין שייכות שמירה דשבת זו לשמירה דשבת אחר, והרי זה כאיסורים נפרדים ממש, והיינו מפני שע"כ שבת זו אינו אותו השבת האחר וכל שבת ושבת הרי הוא במציאות כחדש ממש, ב) יש לפרש דהתורה לא חלקה את השבתות לשתי מיני איסורים נפרדים אלא התורה נתנה תורת ידיעה על הימים שבינתיים שיהי' עליהם תורת ידיעה לחלק את השבתות, וזהו סברת רש"י, שבאמת לא חלקה התורה את השבתות לשני מיני חיובים, אלא העיקר בזה שהתורה הטילה בזה תורת ידיעה, אעפ"י שבאמת לא שמע בינתיים שאותו היום היה שבת, אמנם מפני שהמציאות בטבע תחייב ידיעה, דהיינו מפני שאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו יום שבת היה, לכן גזרה תורה בשיעור הזה אשר תחייב ידיעה הרי זה תחלק בין השבתות אעפ"י שלא שמע הרי זה בכלל שיעורין, זהו לדעתינו סברת רש"י בזה. ב ומעתה לא תקשה מהא דאיתא לקמן בשבת ע"א דבעינן בשגגת שבת ידיעת החטא, דשאני התם דמיירי במלאכה שבאותו יום עצמו, ובזה ליתא הימים שבינתיים, שהוא השיעור הראוי להביא לידי ידיעה, וממילא ע"כ בעינן ידיעה ממש, וממילא בעינן גם כן ידיעת החטא כבשארי איסורים דעלמא, משא"כ הכא דמיירי בזה שהתורה חלקה את השבתות והטילה בזה תורת ידיעה על הימים שבינתיים, וזהו דין ידיעה, אעפ"י שלא היתה ידיעה, וא"כ לא שייך הכא ידיעת החטא כלל כיון דלא בעינן ידיעה בפועל, רק שיעור ידיעה, ומטעם זה שפיר בעינן קרא דהימים שבינתיים שהוא שיעור ידיעה מחלקת בין השבתות אעפ"י שלא היתה ידיעה באמת, ולא קשה גם כן מהא דכריתות אשר מבואר דלא בעינן ידיעה בפועל, דלפי דברינו גם רש"י סובר כן, וכוונת רש"י דהימים שבינתיים זהו שיעור ידיעה לחלק ביניהם, וכמוש"נ, וסברת התוס' בזה דסברי דהתורה חלקה את השבתות לשני מיני חיובים להיות כל שבת ושבת חיוב חדש בפני עצמו כשני מיני איסורים שונים זה מזה.