נזר הקודש - מנחות קעד

שמרשות לרשות, והיינו כי הבדל יש בין מעביר ד' אמות להוצאה שמרשות לרשות, והוא בהוצאה שמרשות לרשות, עיקרה של מלאכה הוא ההוצאה, והשינוי הרשויות, משא"כ במעביר ד' אמות ברה"ר דעיקרה של מלאכה הוא עצם העקירה וההנחה. ט שבת ח' ע"ב אמר רב יהודה האי זירזא דקנו רמא וזקפו' וכו' לא מחייב עד דעקר ליה, והקשו בתוס' מ"ש מהא דהגונב כיס בשבת הי' מגדר ויוצא פטור וכו' הרי חזינן דאיכא חיוב בשבת במגרר יעוי"ש, והנה יש לומר דשאני בהוצאה שמרשות לרשות דעיקר המלאכה הוא השינוי הרשויות, והא דעקירה וההנחה המה בגדר תנאי גרידא, לחכי סגי גם בעקירה והנחה שעל ידי מגדר, משא"כ הכא במעביר ד"א ברה"ר דעיקרה של מלאכה הוא העקירה וההנחה, להכי אמר רב יהודה דמגדר לא חשיבה עקירה והנחה, וגם בתוס' שבת צ"ג ד"ה חד נחתי שם לומר דבהוצאה שמרשות לרשות הו"א דלא בעינן עקירה והנחה יעוי"ש, וזהו כדברנו מטעם כי עיקר החיוב הוא בשביל העתקת הרשויות, ובזה יבואר היטב סברת ר' יהודה שם בירושלמי דסבר דמעביר ד"א בדה"ר הוי מלאכה בפני עצמה, והיינו כי הבדל יש בין העקירה והנחה שמרשות לרשות, לבין עקירה והנחה שבמעביר ד"א ברה"ר, והוא לענין מגרר, אשר בחיוב הוצאה שמרשות לרשות, חייב גם במגרר, ולענין מעביר ד"א ברה"ר פטור במגרר, ואח"כ מצאתי בחידושי הרמב"ן הביא בשם הראב"ד לתרץ קושיות התוס' וז"ל דשאני מוציא מרשות לרשות, בעקירת הרשויות עקירה היא יעוי"ש, וע"כ ביאור דברי הראב"ד כמו שכתבנו. י ויש לעיין לשיטת ר"י דגרס לשתי רשויות פטור, והיינו כמו שכתבנו מטעם דחסרה ההנחה שהיא עיקר המלאכה, היאך הדין בשהוציא משתי רשויות לשיטת ר"י, מי אמרינן דגם בזה פטור להר"י מטעם דאין הרשויות מצטרפות, כמו שסברי הכי ר"ח ור"ת, או"ד דר"י סבר דבזה יש לחייבו, מטעם דכיון דסבר דעיקר המלאכת ההוצאה הוא ההנחה, והיינו כי המלאכה העיקרית בזה, שבא החפץ למקומו המיוחד לו, והעתקה מרשות זהו רק בגדר תנאי להחיוב וא"כ שפיר יש לומר דגם בשבא משני רשויות לרשות אחד נתקיים התנאי של העקירה וגם בצירוף הרשויות יושלם תנאי החיוב, מטעם שעיקרה של המלאכה שזהו ההנחה באה בשלימות, דהיינו לרשות אחד, ואם נחליט כן הרי תצא לנו ברור לשיטת ר"י דרשויות מצטרפות בדבר העקירה להשלים תנאי החיוב. יא והנה כתב הרמב"ם בפרי"ח משבת ה"ד הוציא והא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור בהעלם אחד לרשות אחד חייב לשתי רשויות פטור יעוי"ש, מבואר מזה דשיטת הרמב"ם כשיטת הר"י בתוס' ולא כשיטת ר"ח ור"ת, וא"כ ע"כ סבר גם הרמב"ם כשיטת הר"י, וכפי מה שהחלטנו לעיל לשיטת הר"י דבמוציא משני רשויות חייב, מטעם דשפיר מצטרפות הרשויות בדבר העקירה מפני שהמה רק תנאי להשלמת החיוב, וא"כ הרמב"ם שסבר כדעת הר"י סבר גם כן דהרשויות מצטרפות, אם המה רק בגדר תנאי להחיוב, ולפי"ז במעביר ד' אמות ברשות הרבים דלכו"ע ברה"ר עיקר המלאכה הוא העקירה והנחה, והד"א המה רק תנאי החיוב דהיינו שיעור גרידא ככל שיעורי דעלמא,, ולהכי סבר הרמב"ם דגם שנו רה"ר מצטרפין לשיעור ארבע אמות, ולפי"ז שפיר אית לן לומר דבזה גם ר' יוסי מודה וגם הר"ח ור"ת סוברים דבאופן זה לענין חיוב ד"א ברה"ר לכו"ע מצטרפי, משום דאין זה ענין להא דר' יוסי שם וכמו שנתבאר, ושפיר פריך הש"ס מאי קמ"ל, והיינו דבזה פשיטא להש"ס דמצטרפי, ומשני דקמ"ל דלא אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמיא, והיינו דמיירי שהיתה מרה"ר לרה"ר דרך רה"י שבאמצע, נמצא דאין כאן הכרח לפרש הסוגיא לאפוקי מר' יוסי, ושפיר פסק הרמב"ם כר' יוסי, וגם פסק דשני רה"ר מצטרפין לד"א גם במעביר, ולא מיבעי' זורק, ופירש"י לאפוקי מר' יוסי, צריך עיון, אבל שיטת הרמב"ם ברור לפי שיטתו דבמעביר ד"א ברה"ר גם כן חייב בצירוף שני רשויות, וכמו שנתבאר. יב עכ"פ נשמע מזה דכל עיקר הא דמחוסר קריבה לא הוה כמחוסר מעשה, זה דוקא כשעצם המלאכה נעשתה בשלימותה ובגוף המלאכה אין חסרון, אבל אם חסר עדיין לגמר מלאכה, אעפ"י שבידו לגמור, אבל בזה האופן לא נאמרה הכלל דמחוסר קריבה לא הוי כמחוסר מעשה, וא"כ כשחסר מעט להשלמת המלאכה, וגם מחוסר קריבה, הרי זה נחשב לחסרון בעצם המלאכה, ובזה יובן דברי התוס' הכא כהוגן שכתבו, אבל הכא אין דרך בישול בכך, ומחוסר נמי חתיכה וקריבה", והיינו דלעשות בישול מחוסר חתיכה, ואח"כ קריבה, ובלעדי החתיכה אין כאן מלאכת הבישול, מטעם דאין דרך בישול בכך, וממילא הכא מחוסר קריבה הוי מחוסר מעשה, כמו שנתבאר. א הניח בשר ע"ג גחלים היפך בו חייב וכו' לא צריכא דאי לא היפך ביה הוי בשיל מצד אחר כמאכל בן דרוסאי, וכי מהפיך ביה בשיל משני צדדין כמאב"ד וקמ"ל דכל מצד אחד כמאב"ד לא כלום הוא, וכן כתב הרמב"ם בפר"ט משבת ה"ה וז"ל נתבשל חצי בישול מצד אחד פטור עד שיהפך בו ויתבשל חצי בישול משני צדדין, וכתב הראב"ד בהשגה וז"ל א"א חצי בישול הוא כמאכל בן דרוסאי עכ"ל, ולכאורה מה בעי הראב"ד בזה, הלא אפשר שכן גם דעת הרמב"ם, ודוחק לומר שכוונתו לפרש, ועוד דמה יוסיף לנו בזה שהוא כמאב"ד, הלא זה ידוע יותר לכל מה הוא זה כחצי בישול, ומה יוגרע שאין אנו יודעים מבן דרוסאי, ב ונראה דהרמב"ם שכתב חצי בישול הוא מטעם דאזיל לשיטתו דיש בישול אחר בישול כזה שהוא חצי בישול דהיינו שהוא רק מאכל לבן דרוסאי, וכמו שמבואר שם ברמב"ם ה"ג ובהה"מ, ובב"י סי' שי"ח, ודעת הרשב"א שגם אחרי בישול כמאב"ד שוב אין בו משום בישול, ולזה הרמב"ם לשיטתו מדייק ואומר חצי בישול לומר שיש בו עוד משום מבשל, אמנם הראב"ד כנראה סבר דאחרי בישול כמאב"ד נקרא מבושל, מטעם דכיון דיש בני אדם