נזר הקודש - מנחות קעג

פירושו של הרשב"א, ועוד מדנקט הרמב"ם וכתב שארבע אמות בשתי רשויות מצטרפות, משמע שזהו עיקר הטעם בענין הזה, היינו שהרשויות איתנהו כצירוף, ולהרשב"א התנאי בזה מפני שהיתה על ידי זריקה, ויש להבין שיטת הרמב"ם בזה. ד תוספות שם בשבת פ' ע"א ד"ה בהעלם אחד לרשות אחד חייב, הקשה ר"ת הא אמר בהבונה כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי חייב, ונראה כגירסת ר"ח מרשות אחת חייב, משני רשויות פטור, דבעינן עקירה ממקום אחד, ור"י אמר דודאי גבי כתיבה אית לן לומר מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, אבל הוצאה לא הוי עד דמייתי תרווייהו לרשות אחד עכ"ל, מבואר דפליגי ר"ח ור"י באופן שהוציא לשתי רשויות, דהר"ח ור"ת סברי דגם בשהוציא לשתי רשויות יש לחייבו מטעם דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, והר"י סובר דבהוצאה מעכבת הקריבה והוי מחוסרת מעשה ופטור, וכן מבואר בתוס' ב"ב נ"ה ד"ה בהעלם אחד, ומסיימו שם בסברת ר"י וז"ל ולא נגמרה ההוצאה עד שיקרבם יעוי"ש, ויש לעיין עיקר סברתם במאי פליגי, ולכאורה אין לזה ביאור כלל, ובאמת מדוע ישתנה מלאכת הוצאה ממלאכת הכתיבה שחייב בכתב אות אחת בציפורי, ואות אחת בטבריא, ולא הוי חסרון בהכתיבה, הא דעדיין מחוסר קריבה, והיינו כי מפני שבידו לקרבם, וכל שבידו לקרבם לאו כמחוסר מעשה הוא, וה"נ הא איתא בצירוף על ידי קריבה, ומחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה הוא. ה ונראה דפליגי רבותינו בעיקר מלאכת הוצאה מה היא, דהנה בדבר הוצאה מרשות לרשות שתים יש בה, א) עצם ההוצאה שמרשות זה לרשות השניי', וזהו העתקת החפץ, וזהו העקירה, ב) פעולת ההנחה שעוקר מרשות זה ומניח ברשות אחת, ואם כי השתי אלה נצרכות המה לעיקר מלאכת ההוצאה, ובאחת משתים אין כאן מלאכת הוצאה, אמנם יש לעיין איזו מן הפעולות היא העיקר, ואיזו באה בגדר תנאי להשלים המלאכה, והוא כי יש לפרש בשני אופנים, א) כי עיקר המלאכה הוא ההוצאה מרשות זה דהיינו השינוי מקום להחפץ וההנחה ברשות השני הוא בגדר תנאי גרידא, ב) עיקר המלאכה הוא ההנחה, היינו בזה שמונח החפץ ברשות החדש למטרת המוציא, ומלאכת הוצאה הוא ההכנסה ועקירה מרשות הראשון הוא בגדר תנאי, ונפק"מ לדינא כאשר יבואר. ו והנה בהא דכתב אות אחת בצפורי ואות אחת בטבריא דמחייבין מטעם דחסרון קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, יש לעיין דא"כ נחייב בכל חצאי שיעור מטעם שבידו להשלים המלאכה לכשיעור, וע"כ ביאור הדבר כך הוא, דבמלאכת הכתיבה גם כן שתים יש בה, א) עצם מלאכת הכתיבה בשיעור שתי אותיות, ב) תנאי המלאכה שיהיו שתי אותיות מורים על מכוון ותכלית איזה ענין וחידשו לנו חז"ל דאף דעצם המלאכה בודאי דלא שייך לומר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, משום דע"כ לא חייבה תורה על מה שבידו לעשות, והחיוב הוא רק על מה שעשה, אמנם כל זה דוקא בעצם המלאכה, אבל בתנאי המלאכה שאינה אלא בגדר תנאי, בזה חידשו חז"ל דסני בזה שבידו בכל עת ושעה למלאות את התנאי, וזהו שאמרו מחוסר קריבה וכו'. ז ובזה נבוא לביאור דברי רבותינו, דע"כ הר"ח ור"ת סברי דעיקר מלאכת ההוצאה הוא ההעתקה שמרשות זה לרשות אחר, וזהו ביאור עקירה, וההנחה ברשות השני בגדר תנאי להשלים מלאכת ההוצאה, ולהכי כיון דבעצם המלאכה לא אמרינן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה, אלא אמרינן דהמחוסר מעשה אף שבידו הוא להשלים, עכ"ז כל זמן דלא השלים אין כאן חיוב, ורק בתנאי המלאכה הוא דאמרינן דמחוסר מעשה כל שבידו לא הוי חסרון, ובזה יובן לנו סברת ר"ח ור"ת דסברי דבמוציא שני חצאי שיעור לשתי רשויות יש לחייבו, מטעם דהמלאכה בשינוי רשויות נעשתה בשיעור שלם, דהרי הוציא שיעור שלם מרשות זה, ואם בשביל שעדיין חסר קריבה ברשות השני דהיינו לקרב שני החצאין זה לזה, וזהו שעדיין חסר התנאי דההנחה גרידא, דהיינו ההנחה נעשתה בחצאי שיעור, אמנם כיון שההוצאה שהוא עצם המלאכה נעשתה בשיעור שלם, להכי אמרינן בזה מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמיא דהרי בידו לקרבם ולעשות הנחה שלימה, אמנם כל זה בשהוציא מרשות אחת לשתי רשויות, אבל בשהוציא משתי רשויות לרשות אחת דהיינו שהוציא שני חצאי שיעור משתי רשויות, הרי יש כאן חסרון מלאכה בכשיעור בעיקר מלאכת הוצאה, כיון שלא נעשתה העתקה מרשות לרשות בשיעור שלם, ולא שייך צירוף שתי הרשויות, כיון דאין רשויות מצטרפות, ושיטת ר"י ע"כ דסבר דעיקר המלאכה בהוצאה החיוב שלה הוא בעבור העקירה וההנחה, הבאה באחרונה זהו גמרה של מלאכה, והשינוי מרשות לרשות הוא בגדר תנאי למלאות שלימות המלאכה, ולפי"ז כשהוציא מרשות אחד לשתי רשויות, אעפ"י שההוצאה נעשתה בשיעור שלם, אמנם כיון שעיקרה של מלאכה היא ההנחה ברשות השני, ולכן כשחסר קריבה, הרי חסר בעיקר שלימות המלאכה, ובחסרון מלאכה בעצמותה לא אמרינן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה, ולא דמי לכתיבה, דהתם עיקרה של מלאכה נשלמה גם קודם הקריבה, משא"כ הכא דחסר עדיין בעיקרה של מלאכה, ובחלקים במקומות נפרדים אין כאן הנחה שלימה, וזהו כוונת התוס' ב"ב שם, ולא נגמרה מלאכת ההוצאה עד שיקרבם, היינו כי כיון שזהו עיקר המלאכה, ואין כאן מלאכה עד שתבוא לידי גמר, והיינו כי מפני שזהו עיקרה של מלאכה, וכמוש"נ. ה איתא בירושלמי פר' הזורק ה"א תני בשם ר' יהודה המעביר ד' אמות ברה"ר חייב, ר' יהודה עביד מעביר ארבע אמות ברה"ר מלאכה בפני עצמה, ופריך על יהודה ארבעים מלאכות הוי, ומשני לא אתינן מיתני אלא מילין דכל עמא מודין יעוי"ש, והיינו דהא דתנן ל"ט מלאכות זהו אליבא דכו"ע, אבל ר' יהודה סבר דבאמת איכא ארבעים מלאכות, וזהו מעביר ד' אמות ברה"ר, ויש להבין מדוע באמת סבר ר' יהודה דמעביר ד' אמות ברה"ר הוי מלאכה בפי עצמה, ואינה בכלל הוצאה