נזר הקודש - מנחות קסו

בדין שיעורין א תנן התם בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משתערין לכמות שהן רב ורבי חייא ור' יוחנן אמרי משתערין כמות שהן, שמואל ור"ש ברבי וריש לקיש אמרי משתערין לכמות שהיו, - ביאור הדברים דפליגי אם אזלינן בתר מעיקרא או בחר השתא, ובמסקנא מסיק רבה כל היכא דמעיקרא הוי בי' והשתא לית בה הא לית בה וכל היכא דמעיקרא לא הוי בה והשתא הוי בה מדרבנן ופלוגתייהו כגון שהי' בו כשיעור וצמק וחזר ותפח דמר סבר יש דיחוי באיסורא, ומר סבר אין דיחוי באיסורא, וכמו כן לענין טומאה כמבואר בסוגיא, והנה הרמב"ם בפר"ד מטו"א ה"ט כתב וז"ל בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעטה משתערין כמות שהן, עכ"ל, ומדלא כתב דבשר העגל שנתפח ויש עתה כשיעור דטומאתו אינה אלא מדרבנן, ע"כ משמע דטומאתו מדאורייתא, וזה פלא דהלא זה הוי היפך הסוגיא, וע"כ דמדחה רבינו הסוגיא מהלכה ופסק כהני דאזלי בתר השתא, וסבר שכן הדין גם מדאורייתא, - ומצאתי בחזון נחום במשניות שכתב לתמוה על הרמב"ם מדוע העתיק המשנה כלשונה. ב ונראה דסבר הרמב"ם דכיון דכל עיקר הפירכא בהא דפריך בסוגיא ממשנה וברייתא אינה אלא למ"ד דמשערין לכמות שהיו, ולדידהו מתרץ רבה דהא דמטמאין מכאן ולהבא באופן שלא היה בו כשיעור מעיקרא והשתא יש בו כשיעור שהוא מדרבנן, אבל להני דסברי דאזלינן בתר השתא לית להו פירכא, א"כ גם במסקנא קיימא הכי דמפרשי המשנה כפשוטה מטעם דאזלינן בתר השתא, ומצאתי בחידושי הרשב"א הכא בסוגיא שמביא בשם התוס' דמפרשי גם כן דהא דקאמר דכשהוא מעיקרא לא הי' בו כשיעור והשתא אית ביה דהוא מדרבנן זהו רק למאן דסברי דאזלינן בתר מעיקרא אבל לר' יוחנן הוי מן התורה יעוי"ש, וע"כ טעמם של רבותינו בעלי התוס' כמו שכתבנו דכיון דליתא פירכא לדבריהם, א"כ למה לן לומר דחזרו ממה שאמרו, וזהו גם כן שיטת הרמב"ם, וכמוש"נ. ג איברא דהרשב"א הקשה על התוס' מהסוגיא לפי אוקימתא דרבה דמוקים פלוגתייהו בשהי' בו כשיעור וצמק וחזר ותפח ופליגי אם יש דחוי באיסורא, ואם אמרינן דר' יוחנן גם במסקנא סבר דא דאזלינן בתר השתא, א"כ לדידי' לא בעינן לומר דהי' בו כשיעור, אלא סגי אם השתא יש בו כשיעור אבל השתא דמוקי אליבא דר' יוחנן באופן שהיה בו כשיעור, ומשום אין דחוי באיסורין, משמע דאם יש דחוי לא מהני גם הא דהשתא, הרי מבואר דגם לר' יוחנן בעינן כשיעור מעיקרא, יעוי"ש, - והא קושיא חמורה. ד ונראה לומר דהתוס' יפרשו הסוגיא דנפ"מ גם לר' יוחנן בהא דדחוי באיסורין, באופן שקבל טומאה בשהי' בו שיעור כביצה שהוא שיעור שיכול לטמא אחרים, ואח"כ צמק לפחות מכביצה, וחזר ונתפח לכביצה, ועכשיו לא קבל טומאה מחדש אם יכול לטמא אחרים מפני הטומאה שקבל מכבר, דזה תליא בדחוי דאם יש דחוי, ממילא בעינן לקבלת טומאה מחדש, ואם אין דחוי לא בעי לקבולי טומאה מחדש, וזהו שיטת הרמב"ם בפר"ד מאבוה"ט הי"ג וז"ל היו בתחילה כשיעור וצמקו וחזרו ותפחו עד שהגיע לשיעורן הרי אלו מטמאין כשהיו דין תורה, הרי מבואר להדיא דבאופן זה חוזר וניעור מדאורייתא, והיינו דאין דחוי, ואעפ"י דשם מיירי בטומאת עצמן דהיינו נבלה או שרץ וכדומה, והכא בנידון דידן מיירי בשקבל טומאה כדין אוכל שאין לו טומאת עצמו, מ"מ נראה דשיטת הרמב"ם כן גם באוכלין, ובמל"מ פר"ד מטו"א נחית לדינא כן ומפרש התוספתא הביאה הר"ש בפר"ח דפרה, דמיירי באוכלין טמאין שהי' בו מתחילה כביצה וצמקה וחזרה ותפחה דאז חזר לטומאתו הראשונה, וזהו סברת התוס' ג"כ, והרשב"א אפשר דלא סבר לה להאי פירושא, אבל התוס' והרמב"ם סברי כן לדינא, וא"כ שפיר מתפרשה המשנה כפשוטה דמשתערין כמו שהן השתא, וכמו שנתבאר. - ה אמנם טרם יצאנו ידי חובתנו אם אמרינן כן בשיטת הרמב"ם דפסק דאזלינן בתר השתא, דלפי"ז מדוע פסק בפר"ד מאבוה"ט הי"ג וז"ל כזית מן הנבלה או כעדשה מן השרף שצמקו וחסרו טהורין, פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבלה שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאין מדברי סופרים, יעוי"ש, וקשה אם אזלינן בתר השתא, הרי עתה אחרי התפיחה יש בזה כשיעור שלם, ומדוע אינן מטמאין מן התורה, ובקר"א עמד בסתירת דברי הרמב"ם האלו לפי מה שפסק בפר"ד מטו"א ה"מ בהא דבשר העגל שנתפח. ו אבל נראה דזה לא קשה כלל, דע"כ יובדל הא דמו"א מטומאת עצמן, וזה הדבר דהנה באוכלין אף שאין בו שיעור כביצה מעיקרא, אבל כיון שנתפח ועתה יש בו כשיעור ביצה, עכ"פ יש כאן אוכל שהוא כביצה, דמה לי אם נעשה השיעור ע"י לישה ואפיי' בתנור שג"כ טבע התנור לעשות תפיחה במאכל, ומה לי אם נעשה תפיחה ע"י מים וכדומה, אבל עכ"פ עתה הוא אוכל, וסבר ר' יוחנן כיון דבן אורחא דמילתא באוכלין שנעשין גדולים בכמות ע"י אמצעים שונים, לכן גם בתפיחה שאח"כ דינו שוה לתפיחה דמעיקרא, והרי הוא אוכל בכשיעור, משא"כ שרץ ונבילה דטומאתן דוקה ע"י עצמן דהיינו דמו ובשרו של עצמו, ואם נעשה נפוח מאיזה דבר אחר, ע"כ אין זה שרץ ונבילה האמור בתורה, וא"כ אין להן טומאת עצמן, ובזה פשיטא דטומאתן אינה אלא מדרבנן, והנה כמו כן לענין מלקות להיות לוקה על אכילתן דשרץ ונבילה פשיטא ג"כ דבעינן נבילה ממש ושרץ ממש, וממילא אם הנפח משלים השיעור דאין לוקין אותו, כיון דאין כאן שיעור מנבילה ממש, ומה"ט כתב הרמב"ם בפרי"ד ממאכלות אסורות