נזר הקודש - מנחות קסה

יד נמצא מבואר דשיטת הירושלמי, וגם סברת התוס' דתמורה דאיסור לא תשחט הוא דררא דאיסור ב"י, וזהו גם סברת רש"י במשנה דפסחים ס"ג שכתבנו לעיל, אבל סברת התוס' שם בפסחים דלא תשחט הוא איסור מצד עצמו, וממילא דינו ככל הקדשים דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב. מו גרסינן בירשלמי שם תמן תנינן בש"א שאור בכזית חמץ בככותבת וכו' שחטו על חמץ אחר מי את מהלך אחר אכילתו או אחר ביעורו ועוי"ש, והיינו דבי"ש סברי דחמץ בעינן לביעורו שיעור ככותבת, ועל זה בעי אם עבר בלא תשחט בשאין לו אלא כזית, כיון שאין כאן חיוב ביעור, ויש להבין לכאורה מאי בעי הא כתיב בתורה לא תשחט על חמץ, ומסתבר דבשיש לו כזית, יש כאן איסור לא תשחט, אבל לפי מה שביארנו סברת הבעי' אם איסור לא תשחט הוא דררא דב"י, א"כ בעינן שיעור דב"י, ואם הוא איסור מצד עצמו שיעורו בכזית כבעלמא. טז ובזה אפשר לבאר דברי הרמב"ם שפסק דלוקין על ב"י ולא חשיב לה ניתק לעשה, והיינו דב"י בחמץ כולל שני אופנים, היינו א) ב"י שיש בו ניתק לעשה, ב) ב"י שאין בו ניתק לעשה, והיינו דהרמב"ם סובר דלא תשחט הוא ג"כ דררא דב"י, ואין זה בו ניתק לעשה דאם שחט פסח על חמץ שוב אין לו תקנה בעשה דאח"כ, ובאופן זה לא הוי ניתק לעשה אף באופן הראשון, הרי"ז כמו דמיון שכתב הרמב"ם בפר"א מתמורה דלאו דתמורה לא הוי ניתק לעשה משום דהלאו כולל יותר מהעשה, דהיינו צבור ושותפין שאינן בעשה יעוי"ש, כן הכא גם כן אין כאן ניתק לעשה מהטעם הזה. יז אבל לפי"ז תיקשה להראב"ד בהשגה מדוע שתיק להרמב"ם בזה דהלא מבואר דשיטת הראב"ד ע"כ דלאו דלא תשחט אינו בא מדררא דב"י דהרי הראב"ד פסק בפר"ג מחו"מ דב"י אינו נוהג ביום ער"פ, ואיסור דלא תשחט מתחיל מחצות, וא"כ מדוע לא השיג עליו גם בזה. יח והנה אפשר לומר דכמו שכתב הרמב"ם שם בתמורה פר"א עוד טעם דלהכי לא הוי תמורה ניתק לעשה מפני שיש שם שני לאוין, הנה הכא נמי יש כאן שני לאוין היינו ב"י וב"י. יט אבל זה לא יספיק הא דמבואר לקמן בפסחים צ"ה דב"י הוי ניתק לעשה, ועוד דאפשר לומר דהכא לא נחשב לשני לאוין כיון דחלקה התורה לאו לשאור ולאו לחמץ. כ לכן נראה דסבר הרמב"ם דאפילו אם אמרינן דב"י הוי ניתק לעשה, הנה זה לא שייך הכא בשקנה חמץ בפסח או שחימץ עיסה בפסח, - והיינו דע"כ לא עדיף הא דניתק לעשה שאמרה תורה דהעשה מבטלת לל"ת להיות עדיף מעשה דוחה ל"ת, והיינו דלא עדיף סוף דינא מתחילת דינא, וכי היכא דבתחילת דינא לא אמרינן דעשה דוחה לל"ת ועשה, כן גם בסוף דינא אין בכח עשה לבטל ולעקור עשה ולא תעשה ביחד,, והכא איכא לא תעשה ועשה ביחד, כאשר יבואר. כא דהנה ע"כ בשעה שקונה חמץ בפסח או שמחמץ עיסה בפסח, ע"כ יש בזה גם ביטול להעשה דתשביתו ג"כ, וממילא כשמבער לבסוף ומקיים עשה דתשביתו אבל ע"כ אין בכחה של עשה זו לעקור מעיקרא את הל"ת והעשה ביחד, וממילא אתי שפיר גם הסוגיא דפסחים צ"ה דקאמר שם דהוי איסור ניתק לעשה, אבל כל זה בסתם חמץ שהי' לו מקודם, ולא עשה מעשה בידים, משא"כ בשקנה חמץ דעבר בשעה זו על איסור ב"י וגם על עשה דתשביתו ביחד, שוב אין בכח עשה הבאה בקיום לבסוף למיעקר העשה דעבר מקודם על הל"ת דב"י, ולסברא זו הסכים גם הראב"ד, וממילא אין מזה הוכחה דהרמב"ם פליג על התוס' דפסחים כ"ט שכתבו דב"י הוי ניתק לעשה, וכמו שכתב המל"מ שם, דבאמת אפשר דגם הרמב"ם והראב"ד סברי דהוי איסור חמץ בלאו הניתק לעשה, אבל שאני הכא בקנה חמץ בפסח או שחימץ עיסה בפסח, וכמוש"נ. כב דף נד תפוח שרסקו ונתנו בתוך העיסה וחימצה וכו' הנה בתוס' מבואר שני פירושים היינו דיש לפרש דמיירי שנתן גם מים, והוי מי פירות עם מים, ועוד פירשו דיש לפרש בלא מים, והנה הרא"ש בפר"ב דפסחים פירש דמיירי עם מים, אבל בלא מים אינו מביא לחימוץ, ולכאורה יש להעיר אם התפוח אינו יכול להביא חימץ רק בצירוף המים, א"כ הוי זו"ז גורם ומותר לדעת הרמב"ם וא"כ תיקשה היאך סתים הרמב"ם להאי דינא בפרט"ו מה' תרומות ה"ד שכתב שם לאסור לזרים מטעם החימוץ דאוסר בכל שהוא, וע"כ דדעת הרמב"ם דמיירי בלא מים, אבל קשה הא פסק הרמב"ם בפרי"ב ממעה"ק הי"ט דמי פירות אינו מחמיץ, והנה לשיטת הש"ג, הובא במג"א סי' תס"ב דשאני תפוחים אתי שפיר, והתוס' והרא"ש שפירשו דמיירי במים משום דאל"כ הוי מ"פ, וסברי ע"כ דאין הבדל בין תפוחים ושארי פירות, ע"כ יפרשו המשנה למ"ד זו"ז גורם אסור, וכן הוא דעת הרשב"א בתשובה סי' של"ג דמביא שם ראי' לדין תערובות מ"פ עם מים, וע"כ מפרש ג"כ המשנה למ"ד זו"ז גורם אסור, אבל דוחק לפרש כן, ומצאתי בתוס' אנשי שם במשנה שמביא קושיא זו, והנה אפשר לומר דלדעת הר"ן סופ"ג דע"ז דענין זו"ז גורם הוא ענין ביטול. ממילא זה לא שייך בדבר שאיסורו במשהו, ולסברא זו נחית במג"א סי' תמ"ה סק"ה דמזה הטעם לא שייך זוז"ג בשל ע"ז מטעם דלא בטל לשיטת הטור בשם הרמ"ה, וכמו"ש התוס' בפסחים כ"ז דכיון דלא שייך ביטול בהקדש לא אמרינן זוז""ג עכת"ד, - וממילא הכא באיסור מחמץ שאוסר במשהו, וכמו שמדייק הרמב"ם וכתב שם כבר ביארנו שהמחמץ והמתבל אוסר בכ"ש לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה וכו', ולפי"ז אין הכרח לחדושו של הש"ג דשאני תפוח, אלא הטעם דמיירי בתערובות עם מים משום דמ"פ לחודיא בלא מים אינו מחמץ, וע"כ דמיירי ג"כ עם מים, ומ"מ אינו מותר מטעם זוז"ג מפני שהחימוץ של תרומה אוסר לזר במשהו, וכמוש"נ.