נזר הקודש - מנחות קסב

שרק הכסיף פניו הוי חמץ נוקשה, וחמץ נוקשה הלזה שוה בדינו לכל חמץ נוקשה שנפסל מאכילת אדם. ז תוספות ד"ה אי שיאור וכו' וא"ת בפר' אלו עוברין תניא שיאור ישרף ונותנו לפני כלבו, ומפרש ונותנו לפני כלבו דר"מ לר' יהודה משמע אבל באכילה אסור, ויש לומר דמדרבנן בעלמא הוא דאסור ומדשרי ליתן לכלבו ש"מ מצה מעלייתא היא עכ"ל, ביאור הדברים דבזה יובדל שיאור דר"מ לר' יהודה דלר"י שיאור זה דהכסיפו פניו מותר בהנאה גם בתוך הפסח, ורק באכילה אסור מדרבנן, ולר"מ אסור גם בהנאה תוך הפסח, והנה יש להעיר בהא דקאמר הש"ס שם שיאור ישרף, דר"מ לר"מ, ודר"י לר"י יעוי"ש, משמע דשיאור דר"מ לר"י אין צריך שרפה, וקשה הא כיון דמדרבנן אסור באכילה, ממילא יש לשרפו בכדי שלא יעשה חמץ גמור. - וכסברת המג"א דלעיל, וא"כ שיאור דר"מ יהי' טעון שרפה גם לר' יהודה, וצ"ע. ח ד"ה אלא דר"מ וכו' ותימא על דהכא ודהתם דלמא שאני לגבי פסח דמרבינן לי' מדכתיב כל מחמצת וכו' יעוי"ש, ביאור הדברים דהנה לר"מ יש שני מיני שיאור, שיאור דחיוב דהיינו כקרני חגבים דלר"י האוכלו פטור ולר"מ חייב כרת, ועוד שיאור שהכסיף פניו, וזהו שיאור דפטור, והנה הא דקאמר הש"ס הכא וגם בחולין כ"ג שיאור דר"מ לר"מ הכוונה על שיאור דחיוב, ועל זה קאמר הש"ס מדלקי עלי' חמץ הוא, וע"כ הא דקאמר הש"ס מדלקי עלי' הוא לאו דוקא דהרי לר"מ כרת ג"כ איכא בזה, והיינו דסבר ר"מ דזהו ג"כ חמץ גמור וכמו שמבואר במשנה דפסחים מ"ח שזהו דעת חכמים דאמרי זה וזה האוכלו חייב כרת, וא"כ לפי"ז יש להבין מה זה שהקשו התוס' מנין לומר דנחשב חמץ למצה דתודה ולמנחות, והלא ע"כ כיון דסבר ר"מ דזהו חמץ מעליא, ולא הוי בגדר חמץ נוקשה, אלא חמץ מעליא, וגם לא נפסל מאכילת אדם. - ט ואפשר לומר דסברי התוס' דע"כ אין סברא לומר דפליגי ר"מ ור"י במציאות אם שיאור זה נפסל מאכילה או לא, ולהכי מפרשו התוס' דע"כ גם ר"מ סבר דלא הוי יותר מנוקשה, מטעם דעכ"פ נפסל מאכילה, וע"כ הא דר"מ מחייב כרת באופן שיאור כזה, הוא משום דסבר דנכלל בריבוי דכל מחמצת, אבל אליבא דאמת לא הוי יותר מנוקשה, - וגם זהו בכלל נוקשה יחשב, ועל זה תירצו דיש שום ריבוי דחמץ נוקשה חשוב חמץ גבייהו, נמצא לפי"ז דלר"מ יש שני מיני נוקשה, היינו נוקשה כזה שהוא חמץ מדאורייתא לר"מ וזהו כקרני חגבים, ועוד נוקשה דלא הוי חמץ מדאורייתא כלל, והיינו הכסיפו פניו. י ובזה שכתבנו יש ליישב הא דהקשה הברכת הזבח על הא דכתבו התוס' שמא יש שום ייתור בתודה ובמנחות, הלא ע"כ רבתה תורה נוקשה למנחות מאשר תקריבו דדרשו לרבות מנחת נסכים לחימוץ, והוא חמץ נוקשה כמבואר לקמן נ"ד בתוס' יעוי"ש, אבל בדברינו שאני התם דאע"פ דהוי לענין חמץ תורת חמץ נוקשה, והיינו דלא הוי חמץ מעליא מטעם דמי פירות עם מים לא הוי חמץ מעליא, - אבל ע"כ צריך לומר דהמאכל לא נפסל מאכילת אדם, ואדרבה עושים בני אדם מאכלים כאלה, ועולים גם על שלחן מלכים, והא דקרי לה חמץ נוקשה, הוא מטעם דלא יבוא לעולם להיות חמץ מעליא כדרך חמץ, והוא חמץ חלוש בטבעו לגבי חמץ דעלמא, אבל עכ"פ יש בו מעלה שתורת מאכל עליו, ובזה רבתה תורה שיש לו תורת חשיבות לאסרו על המזבח, ומה שחשוב לגבי אדם יש בו חשיבות למזבח ג"כ מטעם דהוקשו כמבואר בזבחים ל"א, משא"כ נוקשה שנפסל מאכילת אדם, אפשר שלא נכלל בכלל חמץ להיות לוקה משום עשיית חמץ, להכי שפיר כתבו התוס' דנדרש לאיזה ייתור לדרשא, ואין ללמוד מהתם משום דשם לא נפסל מאכילה, והיינו דנילושה בשמן ומים, משא"כ הכא בחלות תודה ובלהה"פ הנילשות בלא שמן, ובאופן דהוי שיאור נפסל מאכילה ובעינן לזה לימוד, ולזה דייקו התוס' וכתבו תודה הבאות בלא שמן, וכמו שנתבאר. יא אמנם כל זה לר"מ דסבר דשיאור זה חמץ גמור הוא אף שבאמת הוא נוקשה, אבל לר"י דסבר דשיאור זה האוכלו פטור מטעם נוקשה, ע"כ סבר דיצא מכלל חמץ לגמרי כמו שמבואר הכא בסוגיא, והיינו שאין זה חמץ, אלא מין בריה בפני עצמה, וא"כ ממילא באופן זה גם כשנילוש בשמן אין זה חמץ, והנה על זה שפיר כתבו התוס' לקמן נ"ד דלר"י אפילו איסורא דאורייתא ליכא, ורק כשמעורב גם עם מים אז יש בזה משום חימוץ, ובאופן זה רבתה תורה מנחת נסכים לחימוץ. יב אמנם יש להבין סברת התוס' בזה דלר"י דסבר דנוקשה לא הוי חמץ, ומותר מן התורה, וא"כ היאך אמרינן דר"י סבר דרבתה תורה מנחת נסכים לחימוץ, והיינו כשמעורב מים, כיון דעכ"פ גם כשמעורב במים יותר מנוקשה לא הוי כמו"ש התוס', ונוקשה מותר מן התורה לר' יהודה מטעם שאין זה חמץ, ואם בשביל דחזי לאכילה יחול עליו איסור חמץ. יג והנה ראיתי להרא"ש בפר"ב דפסחים סי' י"ג כתב וז"ל והא דקאמרינן הכא דחמץ נוקשה הוי, וכן ההוא דלקמן אין לשין וכו' מיירי בשעירב בו מים, וכן מוכח בפר' כל המנחות באות מצה נ"ז מדקאמר התם אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחומץ דברי ריוה"ג ופריך מנחת נסכים מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין אמר ר"ל אומר הי' ריוה"ג מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה, אלמא משמע בהדיא דמי פירות בלא מים אין מחמיצין ועל ידי מים מחמיצין, והא דקאמרינן תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה דחמץ נוקשה הוי, התם כבר נילושה במים וכו' ואין לומר דר"ל איירי בלא מים, ואפ"ה סבר דחמץ נוקשה הוי וכו' דא"כ אמאי איצטרך לי' לר"ל למימר דמנחת נסכים מגבלה במים, בלא ניבול מים נמי אע"ג דלא הוי אלא חמץ נוקשה איצטרך קרא לאזהורי שלא תאפה חמץ דחמץ נוקשה פסול למנחות כדמוכח ההיא דתפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה עכ"ל, והנה הא דמביא הרא"ש מהא דתפוח, לכאורה תמוה דהלא שם לענין תרומה איירי, וכמו שעמד בזה הק"נ יעוי"ש, אבל נראה דכוונת