נזר הקודש - מנחות קסא

ו ובזה מבואר לנכון הא דאיתא בירושלמי שקלים שלהי פ"ז ר"ש בר נחמן בשם ר' יונתן בדין היה שימעלו בה והן גזרו שלא ימעלו בה ופריך והא תני חטאת מלמד שמועלין בה ומשני בה מועלין ואין מועלין באפרה, עי' בקה"ע, אבל לפי"ז תמוה דא"כ מדוע אמר בזה והן גזרו דמשמע שהוא מטעם תנאי בי"ד, ואין לומר דכוונתם להשתי תקנות, דהרי משמע שרשב"ג לא מיירי בזה ובדברנו יבואר לנכון דכוונת רשב"ג שעיקר הדין הא דאין מעילה באפרה הוא מתנאי בי"ד, והיינו מדין התורה, ועל זה פריך והא כתיב חטאת דמשמעו שיש בה מעילה, ועל זה משני דיש לימוד מקרא שאין מעילה באפרה, - וממילא מובן שיש לעשות תנאי בי"ד מתחילה, וכמו שכתבנו לעיל. - פרק חמישי דף נב עמוד ב' המנחות באות מצה מנלן וכו' ומסקנא דבעי לענין שיאור דר' יהודה לר' יהודה, והיינו אם עשה להמנחה שיאור אם המנחה כשרה היא, וביאור הדברים דהשיאור הזה לר' יהודה לא הוי חמץ, אבל עכ"פ גם מצה לא הוי, ועל זה פשיט ר' אמי דהתורה הקפידה דבעינן מצה דוקא, וכיון דשיאור עכ"פ לא הוי מצה, להכי לא נפיק י"ח בשיאור דר"י לר"י, והנה סוגיא זו ע"כ פליגא על סוגיא דחולין כ"ג דבעי שם ר"ז בשיאור דר"י לר"י אם בריה הוי או ספיקא הוי, והביאור ספיקא היינו שיש מקום לומר דחמץ הוי, אבל הכא בסוגיא פשיטא להש"ס דאין להסתפק בחמץ, משום דספק חמץ במנחה פשיטא שאסור, וע"כ סבר הש"ס דילן דבריה הוי היינו דפשיטא שאין בזה שום חמץ, אבל לכלל מצה לא בא, ותצא מזה דלענין לצאת ידי חובת מצה אין יוצאין בשיאור, כיון דע"כ לאו מצה היא, אבל אין בזה משום איסור חמץ כיון דאין זה חמץ. ב והנה לפי"ז תמוה לי מה שהקשו בתוס' ד"ה מנין דמאי בעי הלא מתניתין היא לקמן וכו' יעוי"ש, וקשה הלא מבואר הכא בסוגיא דעיקר הבעי' לענין שיאור דלא הוי חמץ, והתם עיקר הדין דלא תעשה חמץ, והכא בעי אם שיאור כזה שיצא מכלל חמץ וכלל מצה לא בא אם יצא י"ח המנחה, איברא דהר"ת מפרש דהכא בעי לענין שיאור וחלוט, אבל תמוה דהלא מבואר להדיא כן בסוגיא הכא, - ועוד שסיימו התוס' שזה דחוק, וקשה הלא כן מבואר בפירוש בסוגיא דעיקר הבעי' בשיעור דר"י לר"י וכמו שמבואר, וצ"ע. ג דף נג אלא שיאור דר"י לר"י, ויש לעיין הלא גם לר"י יש שיאור שאינו חמץ דהיינו שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו כמו שמבואר במשנה דפסחים מ"ח ושם בברייתא וזהו כחכמים דשם, והן דברי ר"מ כמבואר שם, וא"כ יצוייר שיאור גם לר"מ, וכן כתב הרמב"ם בפר"ה מה' חו"מ הי"ג וז"ל וכן אם הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו הרי"ז אסור לאכלו ואין חייבין עליו כרת, והיינו שפסק כחכמים והוא דברי ר"מ, וא"כ הלא גם לר"מ יצוייר שיאור שיצא מכלל חמץ ולכלל מצה לא בא, וע"כ צריך לומר דסבר הש"ס דזה האופן הוי גם מצה מדאורייתא מדאורייתא ונפיק בזה י"ח המנחה מתורת מצה, ורק מדרבנן גזרו על זה, וכל זה לא שייך לענין חמץ בפסח, אבל לענין מנחה לא גזרו לפסול את המנחה מטעם שלא יצטרך להביא אחרת, דכיון דיצא י"ח נדרו, ממילא מנחה שניי' חוב"ע, ויוצא מזה דכמו דשיאור דר"מ לר"י הוי מצה מעליא, כן גם לדידן דקיי"ל דשיאור דר"י הוי חמץ, אבל כל זה בשיש בהעיסה איזה סדק, אבל אם אין בו סדק כלל רק הכספת פנים, הוי מדאורייתא מצה מעליא, ורק מדרבנן יש בזה משום חמץ. ד ובזה יש ליישב הא דלא הביא הרמב"ם כל עיקר האי דינא דשיאור, והיינו דממנפ"ש דאם שיאור כזה שיש בו סדק, הלא חמץ הוא, - ובאופן שאין בו סדק אלא הכספת פנים, במנחה כשרה היא. - ה והנה מוכח מסוגיא זו דהכספת פנים שהוא שיאור דר"מ לא הוי חמץ כלל מדאורייתא, וזהו דלא כסתם משנה ריש אלו עוברין, דנוקשה בעיני' בלאו, וכמו שמוכיח הש"ס דלר"מ שיאור שהוא הכס"פ גם כן באיסור לאו וכמו שפירש"י שם, אלא כסתם משנה דפסחים מ"ח דלר"מ שיאור דידיה שהוא הכספת פנים, אין בו גם משום לאו, ומזה ראי' לשיטת הרי"ף ועוד ראשונים דדחו לסתם משנה דריש אלו עוברין כמבואר בר"ן שם, ומסוגיא זו יש ראי' נכונה דע"כ אין איסור תורה בשיאור דר"מ שהוא הכספת פנים, ומיושב בזה מה שהקשה הצל"ח על הרי"ף מנין לו להדחות סתם משנה זו משום משנה דלקמן דאמרו שם והאוכלו פטור, דלמא סבר גם תנא זה דיש אזהרה דלאו רק פטור ממלקות משום דסבר כרבי יצחק דליכא מלקות בחייבי כריתות יעוי"ש, אבל לפי מה שביארנו יסודו של הרי"ף מכח סוגיא זו דע"כ דאין בזה איסור תורה אף לר"מ דקיי"ל כוותיה. - ו נמצא לפי"ז דיש שני מיני נוקשה, אף על פי ששניהם אינם ראוים לאכילה אשר בשביל זה נקראים נוקשה, א) שנפסל מאכילה מטעם שלא נגמר חימוצו, ואינו ראוי לאכילה לא למצה, ולא לחמץ, וזהו הכסיף פניו לר"מ, ב) חמץ גמור רק שנתעפש ונפסל מאכילה דגם זה נקרא נוקשה, אבל אין הבדל ביניהם לדינא דשניהם מותר מן התורה, ורק יש הבדל ביניהם באופן זה שאם השיאור שהוא הכסיף פניו, דיש לחוש שיוגמר וגמר חימוצו, להכי יש חיוב לשרפו, וזהו הא דתנן במשנה שיאור ישרף, עי' במג"א סי' תמ"ב, אבל נוקשה יבשה שאין לחוש לזה עוד אין עליו חיוב שרפה גם כן, ועי' בשו"ע סי' תנ"ט, ומטעם זה תמוהין דברי הגאון משכנות יעקב סי' קמ"ג שתמה על הפוסקים שכתבו להקל בנוקשה מטעם שהוא רק אסור מדרבנן, ותמה הרי יש שיאור שהוא בריה והוי איסור דאורייתא יעוי"ש, דהלא שפיר דייקו בעלי השו"ע בסי' תנ"ט וכתבו