נזר הקודש - מנחות קנח

וכו' רבא אמר על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסל לי' בלינה, - והרמב"ם בפר"ג מתו"מ הי"ח כתב שני הטעמים, טעם מפני שנאמר תופינו שתהא נאה, ועוד שלא תיפסל בלינה, ותמוה למה לן שני מעמים, ועוד דטעם הראשון אידחי בגמ', ועמד בזה הלח"מ יעוי"ש. ד ונראה דסבר הרמב"ם דרבא ע"כ לא סבר כסברת רב יוסף דאפשר לעשות שתהא נאה גם כשאפו מאתמול מטעם כבישה בירק, והיינו דהאי ירק ע"כ היא חולין, ורבא סבר לקמן ק"ו בפלוגתי דרבי ורבנן דכו"ע אסור להכניס חולין בעזרה אף שלא בדרך הקרבה, וא"כ ממילא לא אפשר לאפות מבערב מטעם דבעינן שתהא נאה, והרמב"ם פוסק בזה כרבא בפר"ב משחיטה, ואפשר שמדאורייתא הוא, עי' שם במל"מ, נמצא שסברא זו תליא ע"כ בפלוגתא, ולשיטת רבא והרמב"ם דפסק כוותי', לא אידחיי' טעם זה, ושפיר נקט לה הרמב"ם. ה אבל לפי"ז תיקשה מדוע נאיד רבא מטעמא קמא ואמר משום שלא תיפסל בלינה, ונראה דזה לא יספיק דאם בשביל שתהא נאה אפשר לעשות עצה דלאפות מערב שבת באופן דליהוי קרימת פנים משני הצדדין, דזהו שיעדר אפיי' לענין שבת, וגמר האפיי' תהי' בשבת, וחששא זו דאינשיפא ליתא אלא לאחר גמר האפיי' ובאפיי' שניי' ליתא משום חילול שבת, וכמו שכתב הרשב"א לענין בישול דלאחר שנתבשל כמאב"ד אין בישול אחר בישול כמו שמבואר בב"י או"ח סי' שי"ח, וכמו כן באפיי' לאחר שנאפה בקרימת פנים משני הצדדין שוב אינו חייב משום אפי', ולהכי אמר רבא מעם אחר בכדי שלא תיפסל בלינה. - ו והנה כמו כן יש לומר גם בסברת הרמב"ם שכתב עוד טעם הא דלא תיפסל בלינה. ולא יספיק מעם זה דבעינן שתהא נאה משום דלזה יש עצה, ואעפ"י שדעת הרמב"ם לענין בישול דגם לאחר שנתבשל כמב"ד יש בישול אחר בישול כמבואר בפ"ט משבת, ובדברי הרה"מ שם, והובא גם בב"י שם, אבל אפשר לומר דקרימת פנים הוא שיעור יותר גדול מזה, ועוד דהרי נאפית מצה, ובעינן באופן שאין חוטין נמשכין ממנה כמבואר בתוס' לקמן נ"ז, ואחרי שיעור אפיי' כזו גם הרמב"ם מודה דאין חיוב אפיי' אחרי זה, וא"כ לא יתחייב משום שבת עוד, וממילא יכולין לעשות גמר האפיי' בשבת, ויקויים תופיני שתהא נאה, ולזה מוסיף עוד טעם משום שלא תיפסל בלינה. ז והא דלא סגי בטעם זה השני, נראה דלזה יש עצה לאפות מער"ש ולהניחה על המזבח, - וכמו שכתבו התוס' ביומא כ"מ, להכי כתב הרמב"ם שני מעמים. ח והנה יש לעיין בעצם הדין דחביתין אשר מחציתה קריבה בבוקר ומחציתה בין הערבים היאך הוא הדין בזה, בהא דהקרבת החביתין לחצאין, היינו אם החיוב חל על הכהן גדול, להקריב שלימה בכל יום, והתורה חלקה אותה לחצאין, או דלמא דבאמת ליתא מעיקרא חיוב הקרבה דשלימה, וזהו עצם החיוב דחביתין מתחילתו, בבוקר להקריב מחצה, ובין הערבים בא חיוב חדש על הקרבת מחצה, ונפק"מ לדינא אם לא הקריב הכהן המחצה בבוקר אם מחויב להקריב שלימה בין הערבים, דאם אמרינן דהחיוב בא מעיקרא על שלימה ורק התורה חלקה אותו על שני זמנים, דאז בודאי אם לא הקריב המחצה בבוקר דמחויב להקריב שלימה בין הערבים בכדי להשלים השיעור המחויב, אמנם אם אמרינן דהחיוב דוקא על מחצה, נמצא דשני חיובים נינהו, הא דבוקר, ודבין הערבים, א"כ בודאי דליתא בהשלמה להקטיר בין הערבים מנחה שלימה כיון דלא נתחייב מעולם במנחה שלימה. ט ונראה לומר דהחיוב הקרבה דהחביתין בא מעיקרא על עשרון שלם ורק התורה חלקה אותו לחצאין בסדר הקרבתו, והוא מהא דאיתא בירושלמי פר"א דיומא ה"א וז"ל ר' יוסי בר חנינא בעי עשירית האפה היך קרבה חצי' קריבה או שלמה קרבה וכו', וביאור הדברים דבעי ריבר"ח על אהרן בשמיני למילואים שנעשה כהן גדול בבין הערבים, אם הי' מקריב עשרון שלם דהיינו שלא הי' קרבה המחצה בבוקר וממילא הי' מחויב אהרן להקריב שלימה בבין הערבים, או"ד שבאמת היתה קרבה מחצה בבוקר, וממילא ליתא עכשיו החיוב להקריב יותר ממחצה יעוי"ש בפנ"מ, ולפי"ז יש להבין ממילא בנידו"ד דהרי התם כל עיקר הספק אם היתה קריבה אז מחציתה בבוקר או לא, משמע דפשיטא לריבר"ח בירושלמי דאם באמת לא קרבה מחציתה בבוקר דאז איכא החיוב להקריב שלימה בין הערבים, והיינו דדינה כקטורת דאם לא הקטיר מחצה בבוקר מקטיר כולו בין הערבים כדאיתא בסוגיא, וע"כ הטעם בזה דחיוב חביתין לא בא מעיקרא רק על שלימה דוקא ובאופן שלא קרבו בבוקר מחצה מחויב להקריב שלימה בבין הערבים, וגם בתוספתא דמנחות פר"ז ה"א איתא וז"ל מנחת כהן גדול שלא הקריב חצי בבוקר תקרב כולה בין הערבים יעוי"ש, וע"כ קאי התוספתא על מנחת חביתין, ויש להבין דברי הלח"מ בפר"ג מתו"מ שכתב דדעת הרמב"ם דבקטורת אם לא הקטיר בבוקר לא יקטיר בין הערבים רק חצי' יעוי"ש, וביותר תמוה במה שראיתי במנח"ח מצוה קל"ו שכתב לדבר פשוט שאם לא הקטיר הכה"ג בחביתין מחציתה בבוקר לא יקטיר בבין הערבים רק חצי' וחצי' השני' תאבד, יעוי"ש, אבל לדעתי הדבר ברור דיקריב שלימה בין הערבים, כמו שביארנו. א דף נא עמוד ב', גר שמת והניח זבחים יש לו נסכים קריבין משלו, ואם לאו קריבה משל צבור, והנה הא דיש לו נסכים, יש לפרש בשני אופנים, א) שהניח נכסים אשר יספיק לנסכים, ואעפ"י שנכסיו הפקר, אבל כשמחויב נסכים, משועבדים הנכסים עבור הנסכים, ואין אדם יכול לזכות בהני נכסים, ויש בזה שני חידושין, חידוש דאין אדם יכול לזכות להפסיד ההקדש, מטעם דהקדש מוקדם, ועוד חידוש בסיפא דאם אין לו באין משל צבור, ב) דהכוונה שהפריש מעות לקנות נסכים מהן, והרי המעות הקדש. ועיקר חידושא דתנא הוא בסיפא דאם אין לו מביאין משל