נזר הקודש - מנחות קנו

זה שייך בששינה בשחיטה מקרבן צבור לקרבן צבור אחר כמו תמיד למוסף, וכדומה, דאז נמשך מתמיד לעולה מפני התנאי בי"ד, אבל כששינה בשחיטה ע"מ להוליך, או לזרוק שלא לשמה מודה הרמב"ם דהרי"ז שינה, ולא עולה לחובה, והכא מיירי שחשב בשחיטה ע"מ להוליך או לזרוק, וכפי פסק הלכה דמחשבין מעבודה לעבודה, עוד נראה דמודה הרמב"ם דמחשב לשם קרבן יחיד, ובזה אתי שפיר הגמ' בזבחים ד' דאיתא שישנו בצבור כביחיד, וכבר נחית לזה בספר מראה כהן. - יד חבית של תרומה וכו' מודה ר"א ור"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו ר"א אומר תרד ותטמא, ואל יטמאנה ביד, ויש לעיין היאך הדין בשהי' השמן של תרומה שלישי לטומאה, והחולין, ראשון, וע"י נפילה נעשה תרומה שני, אם בשביל זה גם כן מחויב להציל, או דלמא דדוקא אם יכול להציל תרומה טהורה לגמרי אז החוב להציל, אבל לא אם כבר טמא בלא"ה, ובשביל הוספת טומאה אין חיוב הצלה, - לכאורה יש לפשוט מדלא פריך הש"ס מדר"א אדר"א, דהכא אמר ר"א דאין אומרים חטא בשביל שתזכה, ולהכי אסור לטמא תרומה בידים, ואילו לעיל אמר ר"א באברי עולה שנתערבו באברי חטאת דמקריב כולן על המזבח ורואה אני בשר החטאת כאילו הן עצים, הרי דסבר דאומרים עמוד וחטא בשביל שתזכה, וע"כ צריך לומר דשאני התם כיון דיש פסול על אברי חטאת בלא"ה, והוא מטעם התערובות, וגם יפסלו בלינה. להכי כיון שגריעא קדושתן אמרינן עמוד וחטא. - אבל בחולין טהורין לא אמרינן עמוד וחטא, נמצא מבואר דדוקא בתרומה טהורה סבר ר"א דלא יטמא בידים. - מו והנה קשה טובא דהנה בפסחים ט"ו קאמר הש"ס דמדברי ר' יהושע נלמד דמותר להוסיף טומאה על טומאה מהא דאמר ר' יהושע אף יטמאנה ביד והתוס' כתבו שם בד"ה ולד דגם מר"א מוכח כן דכתבו שם א"נ נקט דאורייתא לאוקמי' אפילו כר"א יעוי"ש, וע"כ הכוונה דר"א מודה בהוספת טומאה על טומאה וכמו שכתבנו לעיל, - אבל קשה טובא הא התם יש טעם שהוא משום דאומרים לאדם חטא בשביל שתזכה דהיינו בשביל הצלת חולין, וזה ליתא בדברי ר"ח סגן הכהנים. - ואפשר לומר דסוגיא דהתם לפי המסקנא דהכא דקאמר הש"ס שאני התם דלטומאה קא אזלא, וע"כ הביאו' דגם אם לא אמרינן עמוד וחטא וכו' יש כאן היתר משום דקאזיל לטומאה בלא"ה, אבל אם אמרינן כן הנה גם ר"א לא סבר להא דעמוד וחטא, וא"כ קשה היאך מתיר להקריב אברי חטאת לשם עצים, וע"כ דסוגיות חלוקות הן, וצ"ע. מז דף מט ורבה אמר עקירה בטעות לא הוי עקירה, אמר רבא ומותבינן אשמעתין הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין, הא שוגגין פטורין, ותני עלה פיגולין פיגול ה"ד אילימא דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשם שלמים, הא שוגגין מזידין הוי, אלא לאו דכסבור שלמים הוא וקא מחשב בה לשום שלמים וקתני פיגולן פיגול אלמא עקירה בטעות הוי עקירה, ביאור הדברים דאם עקירה בטעות לא הוי עקירה הוי המחשבה כדליתא, ומשמע דהוא הדין מחשבה דשלא לשמה אינה נתפשת כלל אם עקירה בטעות לא הוי עקידה, - וכן פסק הרמב"ם בפט"ו מפסוה"מ, ועי' בכס"מ, וכן פסק שם בהט"ז דעקירה בטעות לא הוי עקירה, וכמו כן פסק גם כן בפר"ב משגגות הי"א גם בפסח שנשחט שלא לשמו בטעות דכשר, משום דלא נחשב לעקירה. יז והנה לכאורה מדוע נקט הש"ס חטאת. הלא פיגול נוהג בכל הקרבנות, והתנא דנקט פיגול כוונתו על כל הקרבנות, ומדוע נקט הש"ס חטאת ששחטו לשם שלמים, ודוחק לומר דבשארי קרבנות פטורין מלשלם מטעם דאינם מחויבים באחר, מלבד קדשים שחייב באחריותן, והכוונה חטאת ודומה שיש חיוב אחריות, אבל לפי"ז תצא חדתא דבקרבן נדבה גם בפיגול פטור, מטעם דאין זה אלא הפסד מצוה, וזהו דלא בהמל"מ בפר"ז מחובל ומזיק שכתב דגם בנדבה חייב, ואם נפרש דהתנא לאו בדוקא נקט פיגול, אלא גם שלא לשמו בכלל זה, והיינו דה"ה גם בשפוסל הקרבן באופן אחר, ומטעם זה אתי שפיר דנקט הסוגיא חטאת, משום דחטאת נפסל גם במחשבה דשלא לשמו, ומצינו דגם פסול נקרא פיגול, עי' גיטין נ"ד ע"ב בתוס' שם, ובזה מיושב הא דהקשה המל"מ מדוע לא נקט התנא שינוי קודש, - משום דכוונת התנא להורות דבכל אופן שנפסל הקרבן יש דין זה, וכוונת התנא כהנים שפיגלו היינו שפסלו הקרבן בין בפיגול בין בפסול. יח ואם נפרש כן יבואר גם כן הא דקאמר רבא המיירי שסבור שלמים הוא וקא מחשב לשם שלמים, וקשה לכאורה טובא אם בדעתו ששלמים הוא ומחשב לשם שלמים א"כ היאך נעשה פיגול הא הוי עירוב מחשבות כיון דחטאת נפסל בשלא לשמה, וממילא אין כאן פיגול, עי' בקר"א שעמד בזה, אבל אם נפרש דכוונת רבא פיגול הוא לאו דוקא אלא פסול אתי שפיר, ואפשר דגם רש"י ותוס' שפירשו דמיירי בפיגול ממש, זהו באופן אם ידע דחטאת הוא, אבל לפי דברי רבא דסבור ששלמים הוא עיקר הפסול מטעם שלא לשמו, וכמו שכתבנו. יט אמנם נראה והוא הנכון, דבאמת מה שסבור שהוא שלמים אין זה הכרח ששחט לשם שלמים ממש, והיינו דאף שבדעתו שזה הקרבן אינו כמו שהוא באמת, אבל אם לא שחט בהדיא לשם הקרבן לפי מה שסבור בדעתו אין זה שוחט שלא לשמו, - אלא הרי הוא בסתמא, ובן מבואר להדיא בתוס' זבחים ב' ד"ה אתני בי"ד וז"ל אבל אדם השוחט קרבן פעמים שטועה וסובר שהוא קרבן אחר יעוי"ש והביאור בזה דבאופן זה הוא סתמא, וכבר ביארנו בספרנו נזר הקודש שם, - וא"כ הכא הפירוש שסבור שהוא שלמים, ורק טועה הוא בדעתו על חטאת זה שהוא קרבן אחר, אבל כששחטו שחט סתם, וחטאת בסתמא ג"כ כשר, כמו שביארנו הרבה בזה גם בספרנו דברי סופרים סי' ו', - ושחטו לשם שלמים הפירוש בזה ג"כ כמו שפירשו רש"י ותוס' לעיל דלא מכוון