נזר הקודש - מנחות קנה

ואלו השתים הוי הקודש, וממילא שתים הנשארות הן חולין שאין להן אלא קדושת דמים לחודיא, - ויכול להוציאן חוצה לעשות הפדיון, ובדוחק אפשר לפרש דכוונת הרמב"ם דיכול לפדותן בפנים, ועיקר חידושא דלאוכלן אסור בפנים, והיינו דהפדיי' מותרת בפנים ולא הוי חוב"ע מטעם דחולין ממילא הוויין, אבל באכילה אסור מטעם חוב"ע, אבל יותר נראה בכוונת הרמב"ם דכתב דפודה בפנים הוא משום איסור יו"ט, דע"כ יש איסור שבות הא דפדיי', דלא גרע מהא דאין מקדישין ואין מעריכין, כמבואר בשבת קמ"א, וברמב"ם פרכ"ג משבת, והנה קיי"ל דאין שבות במקדש, אבל כל זה בעזרה, ולהשהות למחר אי אפשר מפני הפסד קדשים, מפני שהלחם אינשיפה כדלקמן נ' ע"ב, לכן פודין אותן בפנים. ח תוספות ד"ה לעולם כרבי, ואין התנור מקדש כיון דלא חזי לא מקדש, ודברי התוס' מרפסין איגרי דמה חומרא דתנור יותר מהשחיטה עצמה, ובברה"ז מפרש דכוונת התוס' מהא דקאמר דלא כרבי מקשו הלא בלא"ה תיקשה מתנור, אבל דבריו תמוהין טובא דאף אם התנור מקדשן מ"מ אין נפסלים ביוצא בשביל זה כמו שכתבו התוס' לעיל מ"ו ד"ה ואיזו זריקה וכתבו משום דסכין אלימא טפי, ונראה בסברת התוס' דגבי שחיטה אפשר לומר דאינו מקדש אלא מה שצריך, וממילא כששחט על ארבע חלות מ"מ לא נתקדשו אלא שתים, אבל מה שייך אצל התנור דאינו מקדש יותר משתים, דהרי הסוגיא מיירי אליבא דחזקי' שמקדש כל ארבעתן, ובשלמא בשחיטה שייך לומר שאינה תופסת יותר מהשיעור, מפני שהיא פעולה אחת, משא"כ אפיי' דהתנור שיש בזה שתי פעולות דהיינו דכל חלה וחלה נחשבת באפיי' כתנור בפני עצמו, והרי"ז כשתי תנורים, וממילא נתקדשו כולן בקדושת כלי שרת, ויש מקום לומר דאינן יוצאות בפדיון ג"כ, והיינו דכיון דאין להשתים השניות גמר קדושה דהרי אין השחיטה תוספת יותר משתים, וממילא הוי אצל השתים השניות גמר קדושה הא דקדושת התנור, ועל זה חידשו התוס' דגם בתנור אף שיש פעולת התנור אצל כל חדא וחדא, מ"מ אין התנור עושה יותר מפעולת השחיטה, ואינה פועלת יותר קדושה מכפי הצריך לפי מה דחזי, כן נראה לנכון בביאור דברי התוס', וכמו שנתבאר. ט תני ר' חנינא מירתא קמי' דר' יוחנן שחט ארבעה כבשים על ב' חלות מושך שנים מהן וזורק דמן שלא לשמן, ביאור הדברים דלחזקי' ג"כ מיירי בשוחט הארבעה הכבשים בכוונה דלאחריות, וממילא שנים הנשארים הם עיקר הקרבן, ולר' יוחנן מיירי דאמר ליקדשו שתים מתוך ארבעה, ובזה סרה מה שהקשו האחרונים דמיד אחר שחיטת שני כבשים כבר נתקדש הלחם, והכבשים האחרונים ליפסלו בשחיטתן, דכיון דדעתו על הארבעתם באופן אחריות, או שיברור שנים מתוך ארבעה, ובזה יש ליישב גם קושיות התוס' ד"ה מושך, וע' בשיט"מ בהשמטות, והרמב"ם נקט להאי דינא סתם בפר"ח מתו"מ הי"ג, וע"כ דסמך על מה שכתב בהלכה הקודמת לענין לחם. י עמוד וחטא בשביל שתזכה וכו', ונראה דכל עיקר סברא זו אינה אלא באופן שהזכות בדבר אחר, ולא באותה דבר ממש, ואעפ"י שמשמע בסוגיא זו דבאותה דבר עדיפא כמו שאמרו עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן וכו', אבל ע"כ זה דוקא באותו קרבן, אבל לא באותו דבר ממש, והוא מטעם דאם יש עבירה באותו דבר ממש, אין כאן זכות כיון שנעשית בעבירה, ומה"ט לא אמרינן שיזרוק בשבת, בשביל עצם מצוה דזריקה עצמה. - והיינו דלא אמרינן זה באופן שהמצוה עצמה מעורבת עם העבירה, וכל עיקר הסברא דעמוד וחטא הוא באופן אשר אין בהמצוה עבירה, וכמו הכא בהקטרת איסורין בערב שאין בהן איסור בזה שייך עמוד וחטא בשביל שתזכה לעשות בהיתר, ואעפ"י שההיתר בא ע"י מעשה איסור דהיינו הזריקה בשבת, ולולא הזריקה לא היתה ההיתר בהקטרת אימורין, אבל אין זה בגדר מצוה הבאה בעבירה, כיון דהמצוה של הקטרה חל מקודם, ורק חסרון הכשר יש בזה קודם זריקה, והדם הוא רק בתור מכשיר. יא ובזה יש להעיר בהא דהקשו התוס' מדוע אמרינן בפסחים פ"ה דאין עשה דאכילת פסח דוחה לאו דועצם לא תשברו בו, ולא אמרינן עמוד וחטא בשביל שיזכה באכילה יעוי"ש, ולפי דברינו יש לומר דכיון דלא שייך שם עשה דוחה ל"ת מהטעם האמור שם ממילא הוי מצוה הבאה בעבירה, והוי כאילו איסור מעורב עם המצוה, ובזה לא אמרינן עמוד וחטא בשביל שתזכה, ואינו דומה זה לעמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה, דהתם בעולה ליכא שום איסור, וכמו כן בהא דהקשו התוס' מדם התמצית ומתערב שירי' במנחה, אבל בהא דפסח מהא דשבירת עצם יש לומר כמו שכתבנו. יב ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה טובא דהלא בזבחים צ"ז מסיק הש"ס דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, ומדוע הכא שרינן לעבור על הלאו דלא תקטירו משום תקנת קרבן, ומצאתי בקר"א שעמד בזה, אבל לפי דברינו אתי שפיר דשאני הכא דהלאו הוא באברי חטאת, ובאברי עולה אין שום איסור, משא"כ התם אם שובר עצם בשביל אכילה הוי זה מהב"ע, והרי"ז כאילו הלאו בהמצוה, דכיון דאין קיום העשה בלעדי עבירת הל"ת הרי"ז כאילו הלאו והעשה מעורבין ביחד, ובאופן זה לא שייך היתר רק אם אמרינן עשה דוחה לא תעשה, וכיון שבמקדש ליתא להאי כללא, ממילא אין כאן קיום המצוה, - וכמו שנתבאר. - יג כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' - וקשה לשיטת הרמב"ם בפיה"מ בזבחים פר"ק שכתב דוקא ביחיד פוסל שלא לשמן, ולא בקרבן צבור שכן אמרו רבותינו ז"ל סכין מושכתן למה שהן, וכן כתב הר"ע ברטנורא, וכן כתב המהרש"א ביצה כ' בביאור ברש"י ד"ה לפני זמנן יעוי"ש, והכא בברייתא מבואר דלא מהני שלא לשמן בכבשי עצרת אעפ"י שקרבן צבור הוא, וכבר הקשו בזה גדולי אחרונים, אבל נראה דכיון דכל עיקר הא דסכין מושכתן למה שהן הוא משום דלב בי"ד מתנה, הנה