נזר הקודש - מנחות קנד

ו אבל תצא לפי"ז דהרמב"ם סבר כשיטת התוס' דגבי תודה בנאבד הלחם צריך שיזרוק הדם שלא לשמו אלא לשם שלמים, אבל אינו מפורש זה בפסקיו, ומלתא חדתא שלא נחתו לזה הפוסקים והנו"כ שם ברמב"ם. ז והנה לשיטה קמייתא לפום גירסא דידן בסוגיא דהבעיא הוא אם מותר לשחוט הכבשים שלא לשמן בכדי להתירם באכילה, והספק מפני שלא מצינו דבר שנראה לשמו ונשחט לשמו ואינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, ולא נפשטא, ולכאורה היא משנה שלימה בפסחים פ"כ הפסח שנטמאו הבעלים בין שחיטה לזריקה תעובר צורתן וישרף בששה עשר, והרי"ז גם כן שנראה לשמו ונשחט לשמו ונדחה מלשמו, ולא אמרינן דיזרק שלא לשמו אלא לשם שלמים בכדי להתיר הבשר באכילה, ובקר"א עמד בזה, אבל אין זה ענין דהלא כל עיקר זה שייר רק באופן שכשר שלא לשמו, וזה שייך דוקא בכבשי עצרת שלא נפסל בשלא לשמו דכבשי עצרת דינם ככל הזבחים שנזבחו שלא לשמן דכשרים אלא שלא עלו לחובה, כמבואר לקמן מ"ח, וביצה כ' ובפירש''י שם, משא"כ פסח דפסול שלא לשמו, ואף בששחט לשמו, פסול גם בזריקה בשלא לשמו כמבואר בפסחים ס' דגם כשתי עבודות תנן, ופשוט. א דף מח ת"ר שחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שתים מהן ומניפן, והשאר נאכלות בפדיון, ביאור הדברים דע"כ הכבשים אינן מקדשין אלא הראוי להם, וממילא שתים נתקדשו ושתים הנותרות הם כדמעיקרא שאין להם אלא קדושה דמים, ויוצאין לחולין בפדיון, וכמו שפירש"י, ויש לעיין מה הי' דעתו בשחיטת הכבשים, אם לקדש כולן, או רק שתים מהן, וע"כ דזה תליא בפלוגתא דחזקי' ור' יוחנן, דלחזקי' גם בשמתכוון לקדש כולן לא קדשו רק שתים, ולר' יוחנן מיירי שאמר ליקדשו שתים מתוך ארבע כדמוקים הש"ס לקמן, והנה נפק"מ ביניהם לענין אחריות, דלחזקי' אם נאבדו שתים כשרין שתים השניות, כיון דכולן נתקדשו, אבל לר' יוחנן דלא נתקדשו רק שתים, - ממילא אם נאבדו שתים, הוי ספק אם השתים הנשארות כשרות הן משום דספק הוי מי מהן נתקדשו. ב והנה לחזקי' דסבר דהכוונה לאחריות, הנה הא דנקט התנא מושך שתים ומניפן, קשה הלא צריך לקדש את ארבעתן, וכן גם לר' יוחנן צריך להניף כולן מטעם ספיקא מי הן הקדושות, וע"כ צריך לומר כמו"ש התוס' דבאמת מניף כולן בזה אח"ז, וכן כתב השיט"מ. ג והנה הא דהשאר נאכלות בפדיון, דהלא לחזקי' ע"כ הכוונה דליקדשו כולן בכרי שתהיה לאחריות, וא"כ היאך יפרה טרם שהוקרבו. וע"כ צריך לומר דפודה השתים הנשארות לאחר זריקת הדם, אבל לפי"ז תיקשה מאי פריך הא דלא כרבי דאי רבי כיון דאמר שחיטה מקדשא דפריק להו היכא אי דפריק להו מאבראי איפסל להו ביוצא, ומשמע דלראבר"ש ניחא מטעם דהשחיטה אינה מקדשת קדושה גמורה להיות נפסלין ביוצא, וקשה הא לחזקי' ע"כ מיירי דפודה אותן לאחר זריקה, וכמו כן לקמן דפריך הש"ס מהברייתא דתניא כשהוא פודן אין פודן אלא בחוץ דראבר"ש הוא משום דלרבי איפסלו ביוצא, ואם מיירי לאחר זריקה הלא גם לראבר"ש תיקשה דאיפסלו ביוצא, ודוחק לומר דהסוגיא אזלא הכא אליבא דר' יוחנן דהרי הסוגיא מקשה מזה לר' יוחנן, וא"כ משמע דכל הסוגיא אזלא אליבא דחזקי' וא"כ קשה כמו שכתבנו דהלא לחזקי' ע"כ הפדיון הוי לאחר זריקה. ד ונראה דכל עיקר אחריות הוא עד זריקה ולא בזריקה עצמה והיינו דבזריקה בעינן שתהי' מבוררת, והזריקה צריכה להיות על שתי חלות המבוררות דוקא, ולהכי נדרש להיות הפדיון קודם זריקה. ה והנה הרשב"א בחידושיו למנחות הקשה והיכי קדשי והא קיי"ל כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, וכתב לתרץ וז"ל ונראה דהיינו מאי דפריך לימא מהא תהוי תיובתא דר' יוחנן, עכ"ל, ודבריו תמוהין דבשביל קושיא זו הלא תקשה גם לחזקי', ועוד דבהדיא מבואר בקדושין נ"א דפריך שם גם לחזקי' מהא דרבה דאמר כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו, ומוקים לחזקי' באופן שכוונתו לאחריות, - וממילא אם נפרש סוגיא דידן אליבא דחזקי' ע"כ מיירי באופן שכוונתו לאחריות, וכן מבואר בשיט"מ הכא שמפרש במטרת אחריות, - ודברי הרשב"א צע"ג. ו שם בגמ' ה"נ דאמר ליקדשו תרתי מתוך ארבע, והנה משמע מזה ג"כ דהם בתערובות, וממילא יש לנהוג קדושת הלחם על ארבעתן, ואין בזה הבדל בין לחזקי' דאמר שיקדשו ארבעתן לבין ר' יוחנן דאמר ליקדשו תרתי מתוך ארבע, כיון דעל כל פנים המה בתערובות צריך לאוכלן לכולן בתורת שתי הלחם, וכן כתבו התוס' לקמן ע"ח בלחמי תודה ד"ה ליקדשו שכתבו שם דאין לומר שמברר הארבעים דהרי ר' יוחנן לית לי' ברירה, וע"כ דקדשו כל היכא דאיתנהו יעוי"ש, וממילא הכא ג"כ הכי דע"כ נוהג קדושה בארבעתן מכח שקודש וחולין מעורבין בהן, אמנם לא כן דעת הרמב"ם שפסק בפר"ח מתו"מ הי"ב וז"ל אם אמר יקדשו שתים מתוך ארבע מושך שתים מהן ומניפן והשאר פודן אותן בפנים ונאכלין בחוץ כשאר החולין יעוי"ש, - מבואר דסבר הרמב"ם דיש לסמוך אברירה, וע"כ דלפי המסקנא אליבא דר' יוחנן מפרש הרמב"ם הברייתא כפשוטה דמושך שתים מהן ומניפן, ומברר הקודש מן החולין, אבל תמוה הא קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה, ועמד בזה גם הלח"מ יעוי"ש, ויבואר לקמן ע"ח. ז איברא דיש לתמוה במה שכתב הרמב"ם דפודה בפנים, דקשה הלא כיון שסבר הרמב"ם בזה יש ברירה, א"כ כמו שמהני הברירה דלאחר פדיון להיות נאכלין בחוץ, מדוע לא אמרינן ברירה נם קודם פדיי', ומדוע הקפיד הרמב"ם על הפדיי' שתהי' בפנים ולא עביד הברירה קודם הפדיי', ועוד דבאמת עושה ברירה מקודם דהרי מושך שתים ומניפן,