נזר הקודש - מנחות קנג

כהרצאת כשר לענין פיגול, אבל תצא מזה שאם שחט את הכבשים בכשרות עולה לשם חובה אעפ"י שהלחם פסול משום יוצא, ותמוה מסוגיא דלעיל מ"ו דאיתא בלחמי תודה דכשר בשיצאו החלות, ומבואר שם דבשתי הלחם פסול, איברא דיש לומר דהסוגיא אזלא למ"ד אין זריקה מועלת ליוצא, אבל תיקשה להרמב"ם דסבר זריקה מועלת ליוצא, א"כ מדוע סתים הרמב"ם ופסק בפ"ח מתו"מ הט"ו דאבד הלחם אבדו הכבשים, וכתב זה לדין כולל על כל אופני אבד, וע"כ כולל בזה כל הני אופנים דחשיב התנא בתודה, והיינו גם יוצא בכלל זה, וגם מסתבר הדבר שזה לא נקרא כהרצאת כשר באופן שהלחם אסור באכילה, וזהו באמת דעתם של הראשונים הובא בשיט"מ כאשר כתבנו לעיל, - לכן נראה בביאור שיטת הרמב"ם כמו שנתבאר לעיל. - א גמרא בעא מיני' ר' ירמי' מר' זירא כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם מהו שיזרוק דמן שלא לשמן להתיר הבשר באכילה וכו' הכי קאמינא יש לך דבר שנראה לשמו ונשחט לשמו. ונדחה מלשמו ואינו כשר לשמו, וכשר שלא לשמו, והרי תודה שאני תודה רחמנא קריי' שלמים יעוי"ש, והנה בתודה בשאבד הלחם אם כשר הדבר לזרוק לשם תודה דהיינו לשמו, פליגי בזה רבותינו דדעת התוס' בד"ה והרי דלשם תודה פסול, וצריך לזרוק לשם שלמים דוקא, אבל דעת רש"י משמע שכשר גם לשם תודה מדפירש בד"ה תודה דמעולם לא נדחה מלשמו, ובזה מיושב קושיות התוס' שהקשו דהש"ס הוי מצי למימר שאני תודה דלשמו נמי כשר, אבל לפירש"י אתי שפיר דהרי פירש שזהו כוונת הסוגיא דכיון דרחמנא קריי' שלמים, וזהו שכשר גם לשמו, וזהו גם דעת הרבינו גרשום שפירש ולא הוי דיחוי מלשמו, וכן משמע ברמב"ם בפי"ב הי"ד כתב סתם הדם יזרק והבשר יאכל, משמע ג"כ שכשר גם לשמו. ב אמנם בעיקר הבעי', לכאורה הסוגיא דלעיל מ"ו דפריך שם אם שחיטה עושה זיקה בלחם של עצרת מהא דלחם תודה דבנאבד הלחם ומכל מקום יזרק הדם, ומשני שם שאני תודה דרחמנא קריי' שלמים, א"כ מבואר דגבי כבשי עצרת לא יזרק הדם, ובשלמא לשיטת רש"י דגבי כשרה הזריקה בלשמו גם כן אתי שפיר, משום דהפירוש בכוונת הסוגיא דכבשי עצרת פסול לזרוק לשמו, והכא בעי הש"ס אם מותר לזרוק שלא לשמו, ואתי שפיר הסוגיות, -- אבל לשיטת התוס' דגבי תודה כשר לזרוק דוקא שלא לשמו, וא"כ בהא דכבשי עצרת ע"כ פסול גם בשלא לשמו, ואין לומר סוגיות חלוקות הן, דליתא דהרי סוגיא זו דלעיל עיקר לימודם מדקריי' רחמנא לתודה שלמים, ומכל זה לשיטת התוס' פסול בלשמו, וכשר דוקא בשלא לשמו, וזה יובדל כבשי עצרת דפסול גם בשלא לשמו, וצע"ג. ג כתב הרמב"ם בפרי"ז מפסוה"מ ה"כ כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם, אם זרק דמן לשמן פסולים זרק דמן במחשבת הזמן אחר שאבד הלחם, הרי אלו ספק אם הותרו באכילה או לא הותרו, וכתב מרן שזה ט"ס וצריך להגיה וזרק דמן שלא לשמן, דאם כגירסת הספרים אטו מחשבת הזמן גורם היתר אכילה יעוי"ש, והנה לפי"ז ע"כ דסבר הרמב"ם דתודה כשר לזרוק דמן גם לשם תודה, וממילא אין לפשוט דין זה מסוגיא דלעיל, משום דיש לפרש דכבשי עצרת פסול לשמו, אבל שלא לשמו לא ידענו, וזהו בעי' דר' ירמי' הכא, והוי בעי' דלא איפשטא, וספק הוי אם מותר באכילה בזריקה דלא לשמן. ד והנה מביא מרן בשם הנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו ביאור הלכה זו בתשובה ליישב הגירסא, וז"ל וכשאבד הלחם תחילה הנה אין לשחיטת כבשי עצרת תכלית כלל וכאילו שחט חולין, ולכן אם שחטן קודם שיאבד הלחם, וזרק דמן במחשבת הזמן אחר אבידת הלחם הי' זה אצל החכמים ספק אם הם חולין לגמרי ויותרו לפי שנזרק דמן אחר שאבד הלחם, ואין כאן פיגול, או מאחר ששחטן קודם שיאבד הלחם לא יותר באכילה, ולכן הי' ספק עכ"ל, ודברים אלה מרפסין איגרי, כי מה שייך לומר חולין על כבשי עצרת לאחר שנתקדשו בקדושת הגוף על ידי שחיטה כשרה ומה סברא יש בזה דכיון דנזרק דמן במחשבה דפיגול דעי"ז יגיע להם היתר אכילה, וכנראה שגם מרן התכוון לזה במה שכתב בתחילה, אטו מחשבת הזמן גורמת היתר אכילה, וביותר שעיקר דבריו תמוהין במה שנחית לומר שהן חולין, ואם באמת חולין הוא אם כן הרי זה חולין בעזרה. - ה ונראה בביאור הדברים דהנה נראה דתפס דבעי' זו כפי הגירסא שלפנינו דבעי ר' ירמי' בשחיטה שלא לשמן, כבר נפשטא מסוגיא דלעיל, - והיינו כשיטת התוס' דגבי תודה דוקא בשלא לשמו כשר, וממילא בכבשי עצרת גם שלא לשמו פסול. ותפס שגירסת הרמב"ם היתה דהבעי' היתה באופן המחשבה של זמן, וביאור הדבר דבאופן זה דנאבד הלחם אחרי שחיטת הכבשים דשוב אין תקנה בזריקה כשרה, דהיינו דלשמו פסול, ושלא לשמו נמי פסול כיון דמכח לשמו קאתי ונדחה מלשמו, ולא מהני עוד זריקה דשלא לשמו ג"כ, אבל זריקה במחשבת הזמן דהיינו זריקת פיגול שאין לה שייכות להכשר קרבן, להכי אינה מגרעה האי זריקה כלל, ולענין איסור קדשים להפקיע חומר הקדש, כוון דקיי"ל דגם זריקת פיגול מוציאה מידי מעילה, משום דאיתותב רב גידל בזה שאמר שזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה, כמבואר ברמב"ם פר"ג מה' מעילה ה"ג, וכמו"ש מהרי"ק הובא בכס"מ שם, נמצא דהזריקה הלזו אינה פועלת איסור על הכבשים דלא שייך בזה מחשבת פיגול כיון דלא הוי כהרצאת כשר, ומ"מ מהני האי זריקה להוציא מידי מעילה דע"כ לא גריעא זריקת פיגול זו מפיגול דעלמא דג"כ מוציאה מידי מעילה, וזהו הכוונה שכתב דנחשב עתה כאילו שחט חולין כיון דיצא ממעילה עתה ע"י זריקה זו, או"ד דלא דמי לפיגול דעלמא דעכ"פ הוי זריקה מעליא בתור קרבן כיון דהוי שם התנאי דהרצאת כשר, משא"כ הכא, וזהו שמסתפקא להו לחכמים, היינו שכן היתה הגירסא בסוגיא, ולזה כיוון רבינו, כן נראה בביאור דברי הנגיד.