נזר הקודש - מנחות קנ

הלא כיון שמיירי שנתקבל הדם בכוס, וממילא נתקדש הדם קדושה מעליא, וא"כ נתקדש גם הלחם, ובמה תופקע קדושתו אח"כ בשהיתה הזריקה שלא לשמה, והנה התוס' בפסחים י"ג ע"ב הוסיפו בביאור דכיון דעקרן מלשמן איגליא מילתא דלא הוי כזרק משעת קבלה יעוי"ש, ותמוה דמה שייך בזה איגליא מלתא, הלא לא הי' מוכרח לזה לזרוק שלא לשמה, והיאך יוגרם לבטל גם הקבלה דמעיקרא, ועוד אם בשביל דאיגליא מילתא, א"כ גם בנשפך איגליא מילתא דאינו עומד לזריקה. ד ונראה דרבי וראבר"ש פליגי בזה גופא, אם הזריקה שלא לשמה פוגמת גם הקבלת הדם או לא, דרבי סבר דכיון דהקרבן כשר שלא לשמה, אינו יכול לפגום את הקבלה הקודמת, וממילא הלחם יתקדש בקדושת דהמתיר להיות קדוש ואינו קדוש, דהיינו דהקדושה נשארת כמו שהיתה בשעת קבלה, וראבר"ש סבר דהזריקה דשלא לשמה פוגמת גם את הקבלה הקודמת, והיינו דכמו דהשלא לשמה פוגם את הקרבן, כן פוגם גם את הדם מלהיות מקדש, - והוי כאילו לא הי', ולא מהני בזה כל העומד וכו' כיון דעתה נפגם, וממילא כל מה שפעל היתר וקדושה ג"כ נפגם, וגם זכות כל העומר וכו' נפגם וממילא אין כאן קדושה, ומטעם זה גרע יותר מנשפך הדם קודם זריקה דעכ"פ לא נפגם זכות דהי' עומד לזריקה, וזהו סברת התוס', ונכון מאד. ה גמרא מ"ט דרבי דכתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים למימרא דשחיטה מקדשא וראבר"ש יעשה וכו', והנה מבואר דפליגי בקראי, ולכאורה יש להבין הלא ע"כ לכו"ע בעינן תרווייהו שחיטה וזריקה, ולרבי נ"כ אם לא נעשית הזריקה לא קדוש הלחם כוון שנשפך הדם אפילו לאחר קבלה, ומה ראה לומר דבשחיטה לחודיא קדוש ואינו קדוש, וע"כ צריך לומר דעיקר הלימוד מהקרא מלמדנו שגם השחיטה בעצמותה מלבד עצם הקרבן והכשרו פועלת פעולה ובכלל מתיר הוא, וממילא דן מכח הסברא שכיון שיש להלחם שני דברים מועילים, דכל אחד פועל, וממילא מובן דבשחיטה לחודיא קדוש ואינו קדוש, וראבר"ש ג"כ מודה דהשחיטה פועלת על הלחם, דהרי דרש מזבח דבעינן שיהא הלחם בשעת שחיטה, - וממילא ע"כ מוכח דגם השחיטה יש לה שייכות עם הלחם, ומ"מ סבר דהשחיטה לחודיא אינה מקדשת, וע"כ דדן זה בסברא דשני דברים אינם מועילים זה בלא זה. - ו ובזה מיושב מה שקשה לכאורה בסוגיא דיבמות ק"ד ביבמה שרקקה תחלוץ ומסיק שם דתליא בפלוגתא דרבי וראבר"ש דהכא אם שני דברים המתירים מעלין זה בלא זה, - ולרבי יבמה שרקקה נפסלה מן האחין, וקשה דלמא הכא שאני דגלי קרא, ועמד בזה בקר"א יעוי"ש, אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר והוא דעיקר הפלוגתא דרבי וראבר"ש הוא בסברא לענין שני דברים המתירין אם מעלין זה בלא זה, וכמו דקאמר הש"ס ביבמות, - והא דמביאין מקראי הוא רק לימוד אם שחיטה בכלל מתיר הוא, אבל שם ידענו דרקיקה מתיר הוא, וממילא תליא בפלוגתא דתנאי. ז וראיתי בחידושי המאירי ליבמות שם כתב וז"ל ולמדת לפי דרכך שכל ב' דברים המתירים עשיית אחד מהם מועיל לאסור, אבל לא להתיר, עכ"ל, הנה לכאורה כתב דברים אשר אינו מבואר בסוגיא דהכא, דהרי הכא בסוגיא פליגי אם שחיטה מקדשת, אבל נראה דהמאירי הבין גם כן דבזה לא פליגי רבי וראבר"ש דלכו"ע שחיטה מועלת לקדש, אבל פליגי אם פעולת הקידוש דאחד מועיל בלא קידוש דהשני, בהוספת קדושה המביאה איסור, וזה לא נלמד מקראי אלא בסברא פליגי, וכוונת המאירי לזה שמסיק הכא הש"ס דא"ב בין רבי לראבר"ש לענין איפסול ביוצא, דלרבי איפסל הלחם ביוצא, - והיינו דגם פעולת אחד מהן מועיל בהוספה דהקדושה, להיות נפסל ביוצא, ולמד הש"ס שם ביבמות דלרבי הרקיקה פועלת לאיסור להיות נפסלת על האחין, וזהו כמו שכתבנו לעיל. ח רש"י ד"ה לרבא דאמר קדוש גמור תופס פדיונו ויוצא לחולין, והא דאמר לקמן מנחות אין להם פדיון, לאחר שקדשו בכלי יעוי"ש, והנה משמע מזה דס"ל דאין התנור מקדש, דאל"כ הרי יש כאן קידוש כלי, אבל קשה הא סכין מקדש, והוי גם כן קדושת כלי, וביותר איכא למ"ד לקמן מ"ח דסכין עדיפא מכלי שרת יעוי"ש, - ונראה דשאני קדושת סכין דהביאור דהשחיטה מקדשת, וזהו דפעולת השחיטה עם סכין זה עושה הקידוש, ולהכי לענין קידוש שלא לדעת עדיפא מכ"ש מפני שעבודת השחיטה מקדשת, וזה עדיפא משימוש הכלי גרידא, אבל לענין פדיון גריעא מכ"ש, יען כי אין כאן קדושת כלי בעצמותה המביאה קדושה, רק השחיטה והכשרה מביאה קדושה, להכי אין זה נקרא קדושת כלי לענין פדיון. א גמרא בעא מיני' ר' שמואל בר רב יצחק מרחב"א כבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן אותו הלחם מהו באכילה, אליבא דמאן אי אליבא דראבר"ש האמר זריקה הוא דמקדשא, אי אליבא דרבי בין לאביי ובין לרבא קדוש ואינו ניתר הוא וכו' אלא אליבא דהאי תנא דתני אבוה דר' ירמי' שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וכו' לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא וכו' יעוי"ש, נמצא דלרבי אין ספק דהשתי הלחם אסור באכילה, ועיקר הספק לר"ע דסבר דיריקה לפיגול קובע ללחם שיצא להיות פיגול, ה"ה דמועלת זריקה שלא לשמה על הלחם היתר אכילה, או"ד דאין לזריקה כח מתיר. ב והנה אמרינן דלר"ע הלחם מותר באכילה, א"כ יש כאן שלש שימות דלרבי קדוש ואינו ניתר, ולדאבר"ש אינו קדוש כלל, ולר"ע מותרים באכילה, והוי בעי' דלא איפשטא, - ומשמע מזה דהש"ס לא סבר כרבי מדמבעי' בדין הלחם ולר"ע, ולפי"ז יש לנו לאחוז כפי מסקנת הש"ס דספק הוי על הלחם אם מותר באכילה. ג ומזה יש לתמוה על הרמב"ם דפסק בפרי"ז מה' פסוה"מ הי"ח וז"ל שחטן לשמן וזרק