נזר הקודש - מנחות קמט

עושה מחצה השניי' ובאין כבשים עושה התנופה לגמרי, אבל עכ"פ התנופה עושה קדושה, וממילא פועלת קדושה גם על השתי כבשים כשבאים בתנופה אחת, - משא"כ בהשחיטה דשבעה כבשית שאין הוספת קדושה מזה על זה, וא"כ אין ראי' דשחיטה בהו עושה זיקה, והנה אפשר לומר דיש הוספת קדושה בהשבעה כבשים מטעם דנעשה קרבן גדול, אבל אין זה בדמיון לתנופה דשתי הלחם, ופשיטא דכש"כ אין כאן. - ו והנה נראה דהרמב"ם מפרש הא דבעי אם תנופה עושה זיקה לא על השני כבשים בעי, אלא על השבעה כבשים, והיינו דבעי במערבא היאך הדין כשהיו שבעה כבשים הבאים בגלל הלחם בשעת התנופה של הלחם, אם תנופת הלחם פועלת על הכבשים האלו בעכבה, ובזה פשיט הש"ס דמדקאמר שחיטה, מכלל דהתנופת הלחם אינה פועלת על שבעת הכבשים, והיינו דהבדל יש ביניהם דהתנופה אינה פועלת בגוף הכבשים, וגם אינם בתנופה, וממילא הקביעות דהלחם ע"י התנופה אינה כמו מעשה השחיטה שנעשה בגוף הכבשים, אבל לא מיירי בתנופת הלחם עם הכבשים השנים. ז ולפי האמור יש ליישב דברי הרמב"ם גם כן במה שפסק שם בהט"ו בשתי הלחם עם הקרבנות השנים דאף שאין מעכבין זה את זה, ואם הונפו עם הכבשים מעכבין זה את זה, ודבריו תמוהין דהרי לא נפשטא הבעי' בגמ', וכמו שהשיג הראב"ד בהשגה שם וז"ל א"א ספק הוא בגמ', ומה שכתב מרן דלקח הרמב"ם דינו מהא דלקמן דקאמר הואיל והוזקקו זה לזה בתנופה, אין זה הוכחה דשפיר מתפרשה דהכוונה דהשחיטה פועלת בהו הזיקה מפני שבאות ביחד בתנופה, ובע"כ צריך לפרש כן לפי פירש"י דמיבעי' לי' בתר שהוזקקו זל"ז בשחיטה, -- אבל לפי מה שביארנו דהרמב"ם מפרש הבעי' דקאי על שבעת הכבשים הבאים בגלל הלחם, ואינם בתנופה עם הלחם, ובעי אם תנופת הלחם פועלת על הכבשים האלו שהיו שם לעשות קביעותא, ובזה לא נפשטא הבעי', אבל בדבר תנופת הלחם עם השני כבשים הבאים בתנופה עם הלחם ממש בתנופה חדא בזה לא מיירי, ובאלו סבר הרמב"ם דהתנופה עושה זיקה מטעם דבני ביקתא נינהו וכחדא נינהו. ח איברא דהרמב"ם מהשגת הראב"ד טרם נמלט כאשר יבואר, וזה הדבר, דהנה לפי מה שביארנו עדיין תיקשה מדוע לא כתב הרמב"ם בהלכה להאי דינא דתנופה ספק, והיינו בעי' דבעו במערבא אם מהני תנופת הלחם לעשות קביעותא בהשבעה כבשים שהיו בעת התנופה דהלחם, והי' לרבינו הרמב"ם לכתוב בעי' זו ולומר דספק הוי, - וע"כ צריך לומר דכיון דמצינו לקמן אמר ר' ירמי' את"ל תנופה עושה זיקה אבד הלחם אבדו הכבשים וכו' ואת"ל תנופה אינה עושה זיקה הביא לחם וכבשים והונפו וכו', - הרי מבואר דגם בתנופה הנעשית בלחם עם הכבשים השנים מספקא להש"ס אם עושה זיקה, ומזה מוכח דר' ירמי' מיפשט פשיטא לי' בבעי' דמערבא דאין עושה זיקה, ולזה השמיט הרמב"ם לבעי' דמערבא, אבל לפי"ז חוזר וניעור הא דהשיג הראב"ד דתנופה הוי ספק, והיינו לפום ספיקא דר' ירמי', ואפשר שזהו כוונת הראב"ד בתשגה, - ודברי הרמב"ם תמוה. ט ונראה לומר מלתא חדתא דסבר הרמב"ם דכיון דספק הוי אם תנופה עושה זיקה. ממילא נעשה הדין ודאי דעושה זיקה, והיינו דכיון דלא מקיימא עוד דין תנופה בלחם אחר או בכבשים אחרים, וזה הדבר דע"כ עיקר התנופה אם עושה זיקה דהלחם עם הכבשים נעשים קדושים, וממילא מובן דאם אבדו הכבשים שוב לא מהני כבשים אחרים דהרי בעינן שהלחם יקדשם בתנופה, וכיון שכבר הונפו הלחם עם הכבשים, - התנופה דלחם פעם שניי' לא מועילה מאומה, דפשיטא שאין הנפה אחרי הנפה. וכמו כן אם אבד הלחם אחרי ההנפה עם הכבשים, וכשמביא לחם אחר, הנה הלחם הזה אינו יכול לפעול שום זיקה עוד בהכבשים שכבר הונפו, ואנן אם אמרינן דתנופה עושה זיקה, בעינן שתפעול התנופה על הכבשים, - ובלעדי פעולת הזיקה הרי"ז כלחם הבא בפני עצמו, ואעפ"י שאין תנופה מעכבת, אבל ראוי לתנופה בע"כ בעינן, והכא מספיקא דיש זיקה הוי אינו ראוי לתנופה, וזה מעכבת, נמצא דהספק זיקה עושהו לודאי זיקה, וזה נכון בביאור פסק הרמב"ם בס"ד. בדין כבשי עצרת א דף מז ת"ר כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה וכו' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי ראבר"ש אומר לעולם אינו קדוש עד שישחט לשמן ויזרוק דמן לשמן וכו', והנה כתבו התוס' דאע"ג דראבר"ש סבר כאבוהי ר"ש דכל העומד ליזרוק כזרוק דמי, אבל מודה דזריקה שלא לשמה לא מהני, וזה גרע מנשפך יעוי"ש, מבואר מזה דלאחר שנתקבל הדם בכוס מודה ראבר"ש דהלחם קדוש, ורק בזריקה דשלא לשמן פליג, ולרבי דלא סבר כל העומד ליזרק כזרוק דמי, הנה גם בנתקבל הדם בכוס ונשפך הדם אחרי הקבלה ג"כ סבר דקדוש ואינו קדוש. ב ויש לעיין לרבי היאך הדין בשנשפך הדם ולא נתקבל הדם בכלי אם השחיטה עושה קדושה להיות קדוש ואינו קדוש, אם אמרינן דכיון דיליף מקרא דהזבח מקדש, ממילא כיון דהיתה שחיטה כשרה נתקדש הלחם להיות קדוש ואינו קדוש. או"ד דדוקא בזבח הראוי לזריקה דהיינו שהיתה קבלת הדם, אז הזריקה מקדשת, אבל כשנשפך הדם ולא נתקבל בכלי, אין זו שחיטה המקדשת הלחם כלל, והנה מסתברא דשחיטה כזו לא מהני כלל, וכמאן דליתא דמיא. ג והנה בעיקר הסברא שכתבו .התוס' דלראבר"ש גריעא שלא לשמה מנשפך הדם, יש לעיין