נזר הקודש - מנחות קמה

הפוסקים דלענין טריפות בפסוה"ג הוי השיעור ברוב מצומצם, ולענין הכשר שחיטה בעינן רובא דלהדיא, ולפי"ז ע"כ הא דנקט התנא שהי' חצי קנה פגום, היינו דוקא חצי קנה ממש, ולא יותר, דאם משהו יותר יש כאן טריפות דפסוה"ג, ואם לענין הכשר בעינן רובא דלהדיא, ולא סגי ברובא דמדידה, - א"כ לא שייך לומר הוסיף עליו כל שהוא, כיון דיש כאן שיעור להוספה, וכמו כן יש לדייק גם כן בסוגיא חולין מ' ע"ב דמשני שם שהי' חצי קשה פגום ושם ג"כ יש לדייק כמו שכתבנו. ז והנה מצאתי בתבוא"ש סי' כ"א אות ב' שכתב שם ביישוב התמי' מדוע לא הזכירו הפוסקים דלענין טרפות דפסוה"ג בעינן רובא, היינו רוב הנראה לעינים, להפוסקים דסברי דלענין הכשר שחיטה בעינן רוב הנראה לעינים, אשר מקור הדין בטרפות נאמר בגמ', ומיישב דספוקי מספקא להו למסקנא אם בעינן בטרפות רוב הנראה לעינים, - ולהכי פסקו הכא והכא לחומרא, דבטרפות לא אשתמיט חד מהפוסקים לפסוק להכשיר פסוה"ג ברוב מצומצם, ובשחיטה נקטו לחומרא, להצריך רוב הנראה לעינים בהדיא יעוי"ש, ודבריו תמוהין הרבה, אם אמרינן דהא דנקטו הפוסקים להטריף פסוה"ג ברובא דמשמעו אף רוב שהוא בצמצום לא הוה זה אלא לחומרא גרידא, דקשה אדרבה הי' להם להפוסקים להביא דמעיקר הדין בעינן רוב הנראה להדיא, ורק לחומרא גרידא החמירו ברוב מצומצם, מפני שהרבה נפק"מ לדינא יש מספק לודאי, ולדידן דקיי"ל דפסוה"ג כרובא הוי נבלה, נפק"מ לענין אותו ואת בנו, כידוע, ובלא"ה יש נפק"מ טובא בין ספק לודאי. ח והנה הפרמ"ג במ"ז סק"ב כתב דמן התורה ברוב משהו סגי, והמחמירים דסברי דבעינן רוב הנראה לעינים בהדיא, לא הוה אלא מדרבנן גרידא, והנה לפי"ז אתי שפיר דלא כתבו הפוסקים דין שהיי' בקנה של עוף, אעפ"י דיצוייר תורת שהיי' מדרבנן, אמנם ע"כ שאין לתפוס לחומרא באופן דסתרי אחדדי, והיינו אם נצריך לרוב גדול הנראה להדיא, ואמרינן דרוב המצומצם עדיין אין זה רוב, א"כ אין לפסול בזה מטעם שהיי', דלפי"ז הרי זה כחצי קנה פגום ואם אזלינן בתר דין התורה דסגי ברוב המצומצם, א"כ כבר נשחטה, ושוב ליתא בזה תורת שהיי', - ומצינו כן להדיא בש"ס חולין כ"ט דפריך למ"ד מחצה על מחצה כרוב מהא דתניא שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת, וגמרה שחיטתו כשרה, ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב, איטרפא לה, מי סברת בבהמה, לא בעוף, ממנפ"ש אי מחצה על מחצה כרוב הא עביד לי' רובא, ואי מחצה על מחצה אינו כרוב לא עבד ולא כלום, - ותמוה למאי מסיים הש"ס הא דממנפ"ש, ולא קאמר בפשיטות דכבר עביד רובא, ועי' במהרש"א, והר"ן בחידושיו תירץ דע"כ בעינן רובא מדרבנן כמבואר לעיל דכו"ע סברי דבעינן רובא מדרבנן, וא"כ תיקשה הא אין כאן רובא, וא"כ יש כאן תורת שהיי' מדרבנן, ולזה מסיים הש"ס ממנפ"ש, והיינו דאין לנו לתפוס החומרא באופן דסתרי אהדדי, דאם אזלינן בתר דינא דאורייתא, הרי הוא כשחוט, ואם אזלינן בתר דינא דרבנן, הרי מחצה אינו כרוב, עכת"ד, ולפי"ז בנידון זה ג"כ אם אמרינן דרק מדרבנן בעינן רובא דלהדיא, שפיר לא משכחת תורת שהיי' בקנה של עוף, וכמו שנתבאר, אמנם תקשה מה שכתבנו לעיל דלשון התנא אינו מורה לזה, וגם תמהני מדוע דוקא לענין הכשר שחיטה חשו להצריך רוב גדול, בכדי שלא יבוא להקל באיסור תורה, ומדוע לא חשו גם בהא דפסוה"ג, שלא כתבו להצריך רוב גדול בכדי שלא יבוא להקל באיסור או"ב, ובעיקר הדברים אם נכון לומר דהוי מדרבנן גרידא, הביא התבוא"ש שם בשם הפר"ח דרוצה ג"כ לומר דמדרבנן חשו להצריך רוב הנראה להדיא, מטעם דלמא לא אתי למיעבד רובא, והקשה ג"כ בזה כמבואר שם, שמחליט דדעת הפוסקים בזה דמאדורייתא הוא, [ובדר"ת סי' כ"א סקי"ד הביא דברי הפמ"ג שם, ולא הביא דברי התבוא"ש שמסיים שם דמדאורייתא הוא]. ט והנה לפי מה שביארנו לשיטת הפוסקים דסברי דבעינן רוב הנראה העינים להדיא בשחיטה, זהו דוקא לענין שחיטה, היינו דדין הוא בהכשר שחיטה שתהי' רוב ברור למראה עין, אעפ"י שלענין טרפות דפסוה"ג נפקא החיות גם ברוב מצומצם, על כל זה לענין שחיטה בעינן רובא מעליא מפני שיש בזה כח הכשר, והמתיר, והרי זה בדמיון להא דפליגי רב נחמן ורב אדא בר אהבה בשחיטת עוף, דר"נ סבר דעוף הכשרו בסימן אחד, או קנה, או וושט, וראב"א סבר דוקא וושט בעינן, אע"ג דע"כ גם ראב"א סבר דפסוה"ג הוי נבלה, ומכל זה לענין שחיטה דבעינן לזה כח הכשר, והמתיר, בעינן שתצא החיות באבר שחיותו גדול יותר וכדפירש"י, וזהו גם כן סברת הפוסקים דסברי דאעפ"י דלענין טריפות סגי לענין פסוה"ג ברוב מצומצם, ומכל זה לענין הכשר שחיטה בעינן שתצא החיות ברווחא, דהיינו ברוב הנראה לעינים בהדיא, י שם בחולין בסוגיא פריך לראב"א ת"ש כיצד מולקין חטאת העוף וכו' הגיע לוושט או לקנה וכו' דלמא שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת, ופירש"י דלמא מליקה שאני דאיכא חתיכת שדרה ומפרקת, ואזיל לי' חיותא בכל דהוא, מבואר מזה דבאופן דאזיל מהבעל חי החיות באופן אשר עי"ז תוכל לטרוף בו כמו התם דשבירת שדרה ומפרקת בלא רוב בשר, גם ראב"א מודה דסגי גם במליקת הקנה לחודיא, ולכאורה יש לדון לראב"א לענין שחיטה גם כן באופן כזה, היינו שעם שחיטת הקנה, נשחטה גם מיעוט וושט אפילו נקב משהו, והיינו דכיון דנעשה בה ענין דנפק חיותי' באופן דנטרפת בזה אפשר לומר דגם ראב"א מודה דסגי בשחיטת הקנה לחודיא, ואם נחליט כן אפשר לומר גם בנידון זה לענין רוב הנראה לעינים, דבאופן שעם שחיטת הקנה שחט גם משהו מהוושט, דבאופן זה כו"ע מודו דסגי גם ברוב מצומצם, כמו דמהני לראב"א שחיטת הקנה, וכמוש"נ, אמנם יש אם לחלק ולומר דלא דמי דדוקא בהא דשדרה ומפרקת קאמר הש"ס כן, מפני שגם חתיכת השדרה ומפרקת הרי המה בתורת הכשר