נזר הקודש - מנחות קמד

מצומצם, ואילו בחולין בעינן רוב הנראה לעינים מדאורייתא להרבה פוסקים כמבואר בט"ז יו"ד סי' כ"א ותבוא"ש שם, וא"כ שפיר שייך לומר הואיל ואישתרי מליקה בהיתר חדש מה שאסור בחולין, והוא רוב מצומצם, והכא לא שייך מצוותו בכך, כיון דכשר גם ברוב גמור הנראה לעינים, דקרינן גם בזה ולא יבדיל, וממילא שפיר שייך לומר הואיל ואישתרי מליקה היינו דכשר במליקה מה שאסור בחולין וסד"א דמותר גם בנבלה. ב ולפי פירושם אתי שפיר דלא פריך משחיטת חולין דלא גזרינן ליפסל בשחיטת רוב עד שישחט הסימנים כולן, וכמו שהקשו בזה הרמב"ן והרשב"א, והיינו דבחולין בלא"ה בעינן רוב הנראה לעינים גם מעיקר הדין, ואחרי שחיטת הרוב באופן שנראה לעינים שוב לא גזרינן, - דדוקא בין רוב מצומצם לרוב הנראה לעינים עבדינן גזירה, ומה"ט לא הקשו התוס' מדוע לא פריך מחולין, ומוכח מזה דסברי התוס' דבחולין בעינן מדאורייתא רוב הנראה לעינים, וזהו גם דעת המרדכי והאגודה והמהרי"ל ודעת הט"ז בסי' כ"א והתבוא"ש דדעתם בזה דלחולין מדאורייתא בעינן רוב הנראה לעינים יעוי"ש, ולפי מה שביארנו כן הוא דעת התוס' וא"כ לדבריהם תמוה מה הקשו הכא מהא דמצוותי בכך, הא איכא חידוש דין גם בהא דרוב מצומצם, וצ"ע. ג והנה תמוה לי שם בסוגיא מרוע פריך לראבר"ש מעוה"ע, ומדוע לא פריך מחמאה"ע שהוא אליבא דכו"ע, ולא מצאתי למי שהעיר בזה, אבל לפירוש התוס' אפשר לומר דמדאורייתא צריך לכתחילה לעשות רוב מצומצם, - ולא רוב הנראה לעינים, ואין לעשות גזירה בדבר זה אשר היתרו מפורש בתורה, וממו שכתב הט"ז ביו"ד סי' קי"ז, ולהכי פריך דוקא מראבר"ש מעולת העוף דאין מפורש אצלו בפירוש בתורה ההיתר ברוב מצומצם, כיון דכל עיקר הדין נלמד מחמאה"ע, ובזה פריך לגזור, אבל עכ"פ מוכח מזה דבמליקה סגי ברוב מצומצם מן התורה וא"כ קשה מאי הקשו התוס' הכא שכן מצוותו בכך. ד איברא דהרמב"ן והרשב"א מפרשים שם דהגמ' פריך למ"ד ולא יבדיל דאין צריך להבדיל, ולדידהו אתי שפיר גם כן הא דלא פריך מחטאה"ע, והיינו דכיון דאמרה תורה בהדיא דאין צריך להבדיל שוב לא גזרינן, אבל בעוה"ע דנלמד לדאבר"ש מחמאה"ע שפיר יש לעשות גזירה דיחלוק כולו דלמא לא אתי למיעבד רובא, והנה לדידהו אין לנו הוכחה דכשר במליקה ברוב מצומצום, אבל לפי מה שפירשו התוס' שם בחולין אין מקום לזה שהקשו הכא וכמו שכתבנו, והנה טרם שנבוא בביאור יישוב שיטת הראשונים נבאר עצם הדין בחולין מה דעתם של רבותינו בזה, וכאשר יבואר. ה כתב המור ביו"ד סי' כ"א שחט רובו של כל אחד ואחד בבהמה, ורוב אחד בעוף אחד קנה ואחד וושט שחיטתו כשרה, ובלבד שיהא רוב הנראה לעינים בשיעור, ולא ברוב שאינו משוער אלא במחשבה, הלכך במחצה על מחצה אינו כרוב, אבל כשהוא רוב הנראה לעינים, אפילו כחוט השערה כשרה יעוי"ש, וכן איתא בשו"ע שם, וביאור הדברים היינו דלא בעינן רוב הניכר למראית העין בלא מדידה, שהוא ניכר וגלוי לכל, אלא הפירוש רוב הנראה לעינים המבואר בגמ' חולין כ"ט, היינו כשיש רוב ע"י מדידה גם כן שפיר דמי, ולאפוקי מחצה על מחצה אינו כרוב ומור, מפני שאינו משוער רק במחשבת הלב, אבל כשיש רוב משהו המבורר ע"י מדידה, זהו נקרא רוב הנראה לעינים וזהו כשיטת הרשב"א והר"ן, אמנם מפירש"י משמע דבעינן רוב הנראה לעינים להדיא, ולא ע"י מדידה, מדפירש רוב הנראה לעינים כלומר ריב גמור שהוא ניכר, וכן כתב הט"ז בביאור דברי רש"י, ומרדכי ואגודה ומהר"י פסקו דלא סגי ברובא דמדידה, אלא בעינן רוב הנראה להדיא, והנה לדידהו קשה טובא דלפי"ז ע"כ גם בדין טרפות דפסוקת הגרגרת בעינן גם כן רוב זה הנראה להדיא, וכמו שמבואר בש"ס דבראשונה נאמר כלל זה בדין טריפות דפסוה"ג, וא"כ תיקשה מדוע אמרו חז"ל חצי קנה פגום כשר, הי' להם לומר דאפילו רובא פגום גם כן כשר, כל זמן שלא הוה רוב הנראה לעינים להדיא, וכבר עמד בזה בקושיא בט"ז סק"ב יעוי"ש, ויש ליישב קושיות הט"ז דאעפ"י דמעיקרא הי' רבא רוצה לומר דלענין טריפות דפסוה"ג בעינן רוב הנראה לעינים, אמנם אח"כ כשהשיב לו אביי והוכיח לו דלענין שחיטה דהיינו לענין הכשר ותורת השחיטה בעינן שיעור יותר גדול כמבואר שם, לפי"ז אפשר לומר דיש לנו לנקוט לדינא כן, דשאני דין פסוה"ג לענין טריפות מהא דשחיטת הרוב בנרגרת, והיינו דכמו דלגבי וושט לענין טריפות נקובתו במשהו, ואילו לענין הכשר שחיטה בעינן דוקא רובא, כן גם לענין דין פסוה"ג לדין טריפות, שפיר נטרף אף ברובא דצמצום ע"י מדידה, ולא בעינן רוב הנראה לעינים, משא"כ לענין הבשר שחיטה דבעינן שיעור יותר גדול בדבר פעולת ההכשר, בעינן רובא הנראה לעינים בהדיא, כן נראה ליישב סברת הפוסקים דסברי דבעינן דוקא רוב הנראה לעינים בהדיא שלא ע"י מדידה, והפר"ח והב"ה החמירו בזה אף בהפס"מ, ולא חשו לקושיא של הט"ז, - ונראה דע"כ יפרשו הדברים כמו שכתבנו. ו אמנם יש להעיר לפי"ז דכתב הרמב''ם פר''ג משחיטה שאין תורת שהיי' בקנה של עוף כלל, והיינו שאם שחט רוב הקנה ושהה כבר נגמרה שחיטתו כשחזר וגמר מחתך בשר הוא, ואם שחט במיעוט הקנה ושהה, הרי זה חוזר ושוחט כל זמן שירצה, שאינה נאסרת משום נבילה עד שיפסוק רוב הקנה, וכן נקטו הפוסקים בשו"ע סי' כ"ג, ומקור הדין מהתוספתא דפ"ב דחולין, ולפי מה שכתבנו לעיל תצא דין מחודש דיצוייר תורת שהיי' אף בקנה דעוף, - היינו באופן שפסק מלשחוט לאחר ששחט רוב מצומצם בקנה, ואח"כ השלים לרוב הנראה לעינים בהדיא, ויש כאן תורת שהיי' בששהה בינתים, בין רוב הצמצום, לרוב הנראה להדיא, עוד נראה תמוה לשון הברייתא דנקט הרי שהי' חצי קנה פגום, והוסיף עליו כל שהוא, וגמרו שחיטתו כשרה, ומדנקט הוספה דכל שהוא, משמע כל שהוא ממש, ואם אמרינן כשיטת