נזר הקודש - מנחות קמג

לגמרי, וברור, והעיקר בזה כמו שכתבנו לעיל אות י', וכמו שנתבאר. - א דם מה כל נבלה וטרפה וגו' הואיל ואישתרי מליקה וכו', וקשה הא אם הו"א דכהנים לא נצטוו על השחיטה ומותרים בנו"ט, א"כ לא הוי בר זביחה, כמו עכו"ם, והיאך כשר בכהנים שחיטת הקרבנות, וביוהכ"פ דוקא בכה"ג, ונראה דכוונת ההו"א דכהנים מותרים בנו"ט היינו רק לאלה שמותרים בקדשים, ואוכלים מליקה, אבל למי שאסור לאכול מליקה כגון כהן טמא, בזה י"ל כיון דלא הותר אצלו מליקה לא הותר גם בנו"ט, ולא מיבעי' למ"ד ביבמות ל"ב דזר שאכל מליקה חייב משום נבלה, כן הכא בכהן טמא ואף למ"ד דא"ח משום נבלה, אבל זהו רק שם דלגבי עוף זה הותרה איסור נבלה, אבל בכהן טמא שאסור במליקה גם לפי ההו"א אסור בנו"ט, - ולפי"ז שפיר הכהנים מצווים על השחיטה בעת טומאתם, וממילא נקראים תמיד בני זביחה כיון שלפעמים אסורים בנו"ט, נמצא דעכ"פ ישנם בדין איסור נו"ט, ונקראים בני זביחה. ב עוד יש לומר דאף דהו"א דכהנים הותרו בנו"ט, אבל סו"ס בקדשים אסורים לאכול בלא שחיטה, דהא כתיב ושחט, ושפיר נקראים בר זביחה לקדשים, כיון דמצווין על זה, וראי' לזה מהא דחולין י"ז למ"ד דהותר בשר נחירה במדבר, ומכ"ז אכלו שלמים, וקשה הא לאו בר זביחה נינהו, וע"כ כיון דמצווין שלא לאכול שלמים רק בשחיטה, ואם לאו פסול, להכי שפיר נקראים בר זביחה. ג מוסתפקנא בהא דבעינן בר זביחה לשחיטה, אם הוא אופן שחיטה, ובלעדי זה לא נקרא שחיטה מצד עצמו, או"ד דרק תנאי הוא בההכשר, היינו שאינו מתיר אם השוחט אינו בר חיובא, - והיינו דההיתר שחיטה אינו מתיר רק באופן אם השוחט הזה מוגדר מלאכול נבלה, ואם הוא אוכל נבלה בעצמו, אז תנאי הוא בהמתיר שאינו מתירו, ומטעם זה שחיטת עכו"ם ומומר שחיטתן נבלה מטעם שאינו במתיר. - ד ונפק"מ לענין טומאת נבלות דאם אמרינן דתנאי זה בעצם השחיטה נאמרה, לומר דבאופן שהשוחט אינו בר זביחה, הרי"ז כאילו לא נשחטה כלל, א"כ הרי היא כמתה, ומטאה גם כן טומאת נבלות, אבל אם אמרינן שרק אינו בהמתיר, א"כ סגי אם אינו מתיר באכילה, - אבל אין זה בטומאת נבילות, - ה ונראה דפליני בזה הרמב"ם והראב"ד בפר"ב מאבוה"ט ה"א, דדעת הרמב"ם דטומאתן א תוספות ד"ה הואיל ואישתרי מליקה, ואע"ג דלעיל פרכינן שכן מצוותו בכך וכו' יש לעיין לפי המבואר בסוגיא דחולין קל"ג דפריך שם הגמ' עולת העוף לראבר"ש ליגזר דלמא לא אתי למעבד רובא, והקשו בתוס' שם דלמא שאני התם דגזירה"כ שלא להבדיל, ותירצו דמשמע דלא מצריך של אלו בטומאת נבילות לא הוי אלא מדרבנן, - והראב"ד משיג עליו, כמבואר בכס"מ, יעוי"ש, ונראה דהרמב"ם סבר דרק תנאי הוא בהמתיר, והראב"ד סבר דתנאי הוא בעצם השחיטה, עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים קט"ז ע"ב בשיטת הרמב"ם. ו תוספות ד"ה הואיל ואישתרי מליקה וכו' וכלאים נמי אסרתן להו בלא קרא וכו', - ביאור דבריהם דהביאו ראי' דאין ללמוד מהא דכהנים כלל, והיינו דאין ללמוד מדבר שמצותו בכך, דאם לא כן לישתרו כהנים בכלאים מטעם הבגדי כהונה, ובאמת אסורים הם בכלאים, כמבואר בעירוכין ג' וביומא ס"ט אעפ"י שאין לזה קרא מיוחד לאיסור, וע"כ דאין לנו לימוד מבג"כ מטעם דשאני הני שכן אמרה תורה המצוה, וא"כ גם מליקה כן הוא, דכן הוא מצות הקרבת בקרבן עוף. ז והנה בעיקר ההוכחה מהא דלא אמרינן לשתרו כלאים לכהנים מטעם בגדי כהונה, וכמו דאמרינן הכא דלישתרי כהנים בנבלות וטרפות מטעם אכילת מליקה, יש לומר דלא דמי והיינו דע"כ גם בהא דנבלה וטרפה אין הכוונה שיהי' הכהנים מותרים לאכול נבלות וטרפות, אלא יש לומר דהביאור נבלות וטרפות בדמיון המליקה, והיינו באופן הנחירה, וזה שנעשה נבלה וטרפה בשעת נחירה, דע"כ המליקה בתורת נחירה, וביותר לדברי המהר"ם חולין כ"ח דאפילו חתיכת השדרה ומפרקת קודם חתיכת הסימנים אין זה בגדר טרפה, אלא בגדר נחירה, וא"כ אם באנו ללמוד מהא דמליקה להתיר נבלות וטרפות, ע"כ אין לך אלא חידושו, דהיינו באופן ההכשר הזה דמליקה שהיא בתורת נחירה, אבל לא באופן אחר, והיינו דהו"א דכמו דהוי שחיטה לדידן, תהי' נחירה לכהנים להכשר הבשר, ובזה שפיר יש מקום לומר כן, דלכהנים תהי' הנחירה בתורת מתיר, - אבל אין זה שייכות לכלאים לומר דכמו דאישתרי כלאים בב"כ לצורך עבודה, דלישתרו כלאים גם לצורך הדיוט, דאין זה הנידון דומה דפשיטא דהעבודה מתרת כלאים, - משא"כ לצורך הדיוט שאין מי שיתיר הכלאים, וממילא אסור, אבל בנחירה כיון שע"כ מתיר הוא גם מצד עצמו, וכמו למ"ד א"ש לעוף מה"ת, דהמתיר שלו הוא הנחירה, וכמו"ש רש"י בחולין כ"ח ותוס' חולין כ', בזה יש מקום דהמתיר הזה מהני גם להדיוט, לכהנים, ולפי"ז י"ל דאין זה ענין למליקה שהוא בא בתורת מתיר ג"כ דהיינו נחירה, ובזה יש מקום לומר דהנחירה תתיר גם לצורך הדיוט, דע"כ אין הבדל במתיר באיזה מקום הוא מתיר, וכתבנו מזה בספרנו נזר הקודש לזבחים ט"ו, ושם ביארנו ביותר. בדין רובא במליקה ובשחיטה אלא רוב מצומצם, ולהכי פריך דליגזור והו"ל לאצרוכי רוב הנראה לעינים עכ"ל והנה יוצא מזה דמעיקר הדין סגי ברוב מצומצם, אבל ע"כ כשר גם ביותר מרוב מצומצם דהיינו רוב גמור, וסגי כששייר מיעוט סימנים, וחזינן דחידשה תורה בקדשים דלא בעינן רוב גמור הנראה לעינים, - אלא סגי ברוב