נזר הקודש - מנחות קלג

ב עמוד ב וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלוי' בה ואיזו זו ק"ש, וכתבו התוס' שזהו אסמכתא בעלמא דק"ש דרבנן, וקשה טובא הא פליגי רבנן ור"ש בדרשא דקרא. וכמו שנדרש לר"ש וראיתם אותו למעט כסות לילה, א"כ ע"כ גם לרבנן הוי דרשא גמורה. ג ונראה דהנה בברכות כ"א פליגי אמוראי אם ק"ש דאורייתא או דרבנן, ואיתא שם מתיב רב יוסף מקרא דבשכבך ובקומך, ומשני אביי ההוא בד"ת כתיב, והיינו דלא היתה כוונת התורה על פסוקי דק"ש דוקא אלא על איזה פסוק מד"ת, וכן פירשו בתר"י שם בסוגיא, ולפי"ז אתי שפיר דהנה זה ודאי דדרשא גמורה היא, והיינו דלכו"ע מחויב לקרות פסוק מד"ת, וכוונת התוס' אסמכתא, היינו לקרות פסוקי דק"ש שזהו מדרבנן, וראיתי אח"כ בש"א סי' א' שנחית לזה. - ד והנה ראיתי מקשה שם בשבת י"א מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה, ומוקי שם שהי' עסוקין בד"ת, ומ"מ מפסיקין לק"ש מפני שהיא דאורייתא וכדפירש"י, ומקשה הא כיון דעוסקין בד"ת בלא"ה א"כ כבר יצאו דין תורה, יעוי"ש, ונראה דהאי עסוקין בד"ת מיירי שהיו לומדין הלכה, אבל טרם למדו פסוק אחד שלם בתורה, - דע"כ כוונת התורה בשכבך ובקומך ללמוד פסוק אחד בתורה, - וקודם שלמדו פסוק שלם חיוב דאורייתא עליהם, ולזה מפסיקין. ה אבל קשה דאם נפרש שזהו אסמכתא, ועיקר הלימוד לזכור מצוה אחרת היינו לימוד פסוק בתורה, א"כ למ"ל קרא לזה הלא כבר נלמד מקרא דבשכבך ובקומך כמו שמוקים הש"ס שם בברכות דזה לימוד בהזהרת פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית, ואדרבה אם נפרש דזה הוי לימוד גמור, אתי שפיר, והיינו דמזה נלמד דבעינן לקיים קבלת מלכות שמים, וזהו דוקא בפסוקי דק"ש שיש בהם קבלת עול מלכות שמים, ודרשא גמורה היא, אבל לפי פירוש התוס' דקבלת מלכות לאו דוקא מן התורה, אלא בא ללמד דחיוב יש לאדם ללמוד פסוק בתורה, - א"כ כבר נלמד מקרא דובשכבך ובקומך, ויותר ניחא לפרש דהפסוק וראיתם אותו וזכרתם מלמדנו לזכור לקבל עול מלכות שמים, וזהו ק"ש, ואפשר שזהו טעם דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש בתשובה כלל ד' שפסקו דק"ש דאורייתא. ו וביותר מסתבר לומר כן לפי הירושלמי פר"ק דברכות דאיתא שם אמר ר' יוחנן משום רשב"י כגון אנו שעוסקין בת"ת אפילו לק"ש אין אנו מפסיקין, ופריך שם וכי לית לי' לר"ש שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב וכו' ומשני סבר רשב"י זה שינון וזה שינון, ואין מבטלין שינון מפני שינון, וע"כ הביאור בזה דרבנן סברי דיש מעלה בק"ש מפני שיש בה קבלת מלכות שמים, וא"כ הרי זה מצוה בפני עצמה ככל מצות שבתורה, כסוכה ולולב, אבל רשב"י סבר דהכוונה רק לחייב בלימוד התורה שחרית וערבית, וא"כ אין זה אלא שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון, ולפי"ז איכא למימר הכא בסוגיא דרשב"י ורבנן לשיטתייהו אזלי, דרשב"י דלא סבר דאמרה תורה מצוה מיוחדת לקבלת מלכות שמים, להכי לא דרש וראיתם אותו וזכרתם אזהרה לק"ש, ואם בשביל אזהרה לדברי תורה כבר ידענו מקרא דובשכבך ובקומך, להכי דרש וראיתם אותו פרט לכסות לילה, ורבנן סברי דהקרא מלמדנו לקבל עול מלכות שמים, ולפי"ז לרבנן ע"כ גם הלימוד לק"ש הוי לימוד גמור, וזהו כשיטת הפוסקים דסברי ק"ש דאורייתא, ודברי התוס' תמוה כאשר כתבנו, וצ"ע. ז והנה יוצא מזה עוד דבר חדש דמזה מוכח דלרבנן הוי ק"ש בגדר מצוה כסוכה ולולב, ולהכי סברי דמפסיקין לק"ש מפני שהוא נחשבת למצוה מעשיות, וממילא אפשר שאין אדם יוצא בה ידי חובת לימוד התורה, ורשב"י דאמר דבקרא ק"ש שחרית וערבית יוצא ג"כ ידי תורה, היינו משום דאזיל לשיטתו דסבר דק"ש לא הוי בגדר מצוה דמעשה, ובזה מיושב דברי הרמב"ם בפר"א מה' ת"ת ה"ח דפסק חייב אדם לקבוע זמן תורה ביום ובלילה וכו' ותמוה מדוע לא פסק דיוצא בק"ש. עי' בלח"מ, - אבל בזה שכתבנו אתי שפיר, משום דשיטת הרמב"ם דק"ש היא בגדר מצות המעשיות, וממילא אינה בכלל לימוד התורה, והרמב"ם חשב לה למצוה בפני עצמה בדבר קבלת מלכות שמים ולימוד התורה היא מצוה בפני עצמה, וכל זה נלמד מסוגיא דידן הכא, ומדויק מאד דשנה התנא עשה מצוה זו וזכור מצוה אחרת זו קריאת שמע היינו שקורא לזה מצוה, והיא בדמיון לציצית שהיא מצוה דעשיי', וכמוש"נ. בדין חיוב מזוזה א דף מד הדר בפונדק בארץ ישראל והשוכר בית בחו"ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה, מכאן ואילך חייב, - והנה טעם הדבר דע"כ בעינן במזוזה בית שלו ממש, ומה"ט שוכר פטור שאינו שלו, וע"כ הא דחייב אחר שלשים יום הוא מדרבנן משום דמחזי כשלו, דע"כ אין לומר דמדאורייתא לא בעינן שלו, דא"כ אמאי פטור כל שלשים יום, וע"כ מוכח מדאורייתא בעינן שתהי' הבית שלו ממש. - ונלמד מדכתיב ביתך דמשמע שלו, ואע"ג דדרשינן ביתך דרך ביאתך מין הימין כמבואר לעיל ל"ד, - ומה"ט אין למעט שותפות מטעם דבעינן ביתך לדרך ימין כמבואר בחולין קל"ו, ושותפין חייבין במזוזה, מ"מ נראה דאם אינו שלו לגמרי פטור, וכן מבואר בתוס' ע"ז כ"א ד"ה הא אמר, ושם כתבו דתרי ביתך כתיבי, ולמעט של אחרים כמבואר שם, וא"כ אתי שפיר דכל שלשים יום פטור לגמרי, ומכאן ואילך חייב מדרבנן משום דמחזי כשלו. ב ולפי"ז קשה טובא בהא דתניא יומא ו' ת"ר כל הלשכות שהיו במקדש לא הי' להן מזוזה חוץ מלשכת פרהדרון שהי' בית דירה לכהן גדול, - וקשה מה מהני הדירה, הא הדירה לא הוי שלו, ולא קרינן בזה ביתך, ואעפ"י דמבואר הכא דהשוכר בית