נזר הקודש - מנחות קלב

דעיקר הלימוד דמת נלמד מע"ע, ובע"ע גופי' לא נאסר השער. ח דיש לפרש דבזה פליגי שם רב ורנב"י בשער מת, דרב סבר דשער מת אסור בהנאה ולהכי מוקי המשנה בפאה נכרית דוקא, היינו משום דסבר דבע"ע השער בכלל האיסור וממילא גם במת השער בכלל האיסור, ורנב"י ע"כ סבר דבע"ע אין השער בכלל, - וסברת הפלוגתא בדין עגלה ערופה בדבר ההקדש, היינו דרב סבר דהקדש ע"ע הרי הוא כסתם הקדש כקרבן דעלמא, וזהו מטעם כפרה כתיב בה כקדשים והרי היא כהקדש דעלמא, והוקדשה העגלה כקרבן, דע"כ גם השער בכלל, וממילא כשנאסרה גם השער בכלל האיסור, ורנב"י סבר דרק מה שנדרש ושייך לעריפה הוקדש, וכיון שאין להשער שייכות לעריפה, אין השער בכלל האיסור. ט והרמב"ם תפס בזה שימת רנב"י, ומזה הטעם עצמו פסק בפרי"ד מה' אבל הכ"א דבמת אין שער בכלל האיסור, וכבר עמד בזה מרן הכס"מ על הרמב"ם שלא ידע מקורו, והלח"מ הקשה מסוגיא דעירוכין שמבואר דהשער אסור לרב, ועכ"פ הי' לו לפסוק לחומרא, יעוי"ש, אבל לפי מה שכתבנו כיון דע"כ האי דינא דרב ורנב"י תליא בדין עגלה ערופה, וכיון שהרמב"ם יצא להכריע בע"ע דהשער לא הוי בכלל האיסור דעגלה ערופה, להכי שפיר פסק דאין שער המת בכלל האיסור. י נמצא לפי"ז דיובדל ע"ע משארי בהמות דנאסרות בהנאה מחיים, דגם השער בכלל האיסור. והיינו דהתם בשור הנסקל הגמ"ד אוסרם, משא"כ בעריפה, וכמו שנתבאר. יא והנה לפי"ז שפיר מתפרשה האי דינא דנמצא ההורג דהעגלה תצא ותרעה בעדר ומותרת בהנאה גם למ"ד דע"ע מחיים נאסרת, והיינו לשיטת רנב"י משום דלא נאסרה רק הצורך לעריפה ותו לא, וע"כ הא דקאמרה הסוגיא בכריתות כ"ה דלמ"ד מחיים נאסרה הע"ע דלא תצא לחולין גם כשנמצא ההורג טרם העריפה, זהו רק לשיטת רב בעירוכין דסבר דע"ע ההקדש הוא כקדושת קרבן דעלמא, - וכיון שהרמב"ם פוסק כרנב"י א"כ ממילא שפיר הוכרח לפסוק דאם נמצא ההורג טרם עריפה דתצא העגלה ותרעה בעדר, ואין זה סתירה להא דפסק דמחיים נאסרה, וכמוש"נ. יב ונראה לומר דהוכחה הי' להרמב''ם גם כן, והוא מהא דקאמרה הסוגיא בסנדרין שם דרבא לא גמר מע"ע משום דע"ע היא גופה קדושה, וקשה מדוע לא קאמרה הסוגיא דרבא לטעמי' דסבר בכריתות דעע" לא נאסרה מחיים, דאיתא שם דמביא ראי' דלא נאסרה מחיים מהא דתניא אם נמצא ההורג וכו' דתצא ותרעה בעדר, - ולהכי מפרש הרמב"ם דכוונת רבא דלא נאסרה מחיים הוא באופן אחר, והוא דרבא בא להוכיח דע"כ אין זה נאסרה מחיים כבעלמא כבשארי קדשים, והיינו אף דנאסר מחיים, אמנם עכ"פ לא נאסרה מטעם ההקדש עצמו, רק נאסרה מטעם הזמנתה לצורך עריפה, ולפי"ז רבא בעצמו סבר גם כן דע"ע נאסרה מחיים, רק שלא נאסרה אלא מה שצורך לעריפה, אבל עכ"פ נאסרה מחיים, וא"כ יש ללמוד מזה לדין הזמנה דמילתא היא, ולהכי קאמר רבא דאין ללמוד בזה מפני שהיא עצמה קדושה היא, ואין לה תורת משמשין, ובזה יש ליישב גם בדברי התוס' ד"ה מ"ט שהקשו מהא דפסק רבא כר' יוחנן, יעוי"ש, ותמוה מדוע לא הקשו מזה דרבא עצמו אמר כן בכריתות שם, ולפי מה שפירשנו אתי שפיר משום דאין זה ראי' להזמנה, משום דיש לפרש כמו שכתבנו, [ולא חש הרמב"ם לקושיות התוס' משום דגם ר' ינאי מיירי בה, ואין בזה הכלל דהלכה כד' יוחנן], ומזה יצא להרמב"ם לומר דינו דאף שנאסרה ע"ע מחיים, מ"מ אם נמצא ההורג טרם שנערפה תצא ותרעה בעדר, ולפי מה שביארנו יצא להרמב"ם זה מדברי רבא עצמו בסנהדרין, - ומזה הי' מוכרח לפסוק דעירוכין, ואתי שפיר הכל בס"ד. יג ונראה להביא ראי' לשיטת רש"י דרבנן סברי הזמנה לאו מילתא היא, והוא לפי מה שמבואר בירושלמי פר' אמר להם הממונה ה"ו וז"ל עור שעבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה, רשב"ג אוסר אמר ר' יוסה הוינן סברין מימר מה פליגין להדיוט, הא לגבוה לא מן מה דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש וכו' אמר ר' חנינא בשם ר' יסא במחלוקת הוא הדא אמרה אף לגבוה פליגין דתני העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה מותר להשתמש בהן הדיוט, ופריך שם והא תני העושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט ר' חנינא בשם רי יסא במחלוקת יעוי"ש, הרי מבואר במסקנא שם דאם נחליט דהזמנה לקודש מילתא היא להצריכה בתחלה דאז אית לן לומר דהחשיבות שלה פועלת איסור שימוש לתשמיש הדיוט, ואם אין בכחה של הזמנה לעשות איסור להדיוט דאז אין בה חשיבות של ממש מאומה וללא צורך היא, ולא בעינן לה כלל, ושיטה זו של הירושלמי מבוארת היטב גם בש"ס שלנו בסנהדרין שם דאיתא במסקנא דהדין של ההזמנה תליא בפלוגתא דתנאי דפליגי בעור של בהמה אם בעינן עיבוד לשמה, דרבנן סברי דכשרות לתפילין אעפ"י שלא עיבדן לשמן, ורשב"ג סבר דבעינן שתהי' העיבוד לשמה, ופירש"י דרבנן סברי הזמנה לאו מילתא היא להכי לא בעינן שתהי' העשיי' לשמה מטעם דאין חשיבות לההזמנה להצריכה בתחילת ועוי"ש, וזהו כסברת הש"ס ירושלמי, וזה הי' הוכחת רש"י לפרש כן, ולא פירש כפירוש התוס', והיינו בכדי שזה מוכרח לפי הירושלמי דאם הזמנה לאו מילתא היא, דלא בעינן לה מקודם כלל, וזהו דלא כשיטת הר"ת בתוס', והירושלמי הזה הוא מקור נאמן לרש"י, ובעיקר הענין דהזמנה וגדריה מבואר לנכון בספרי דברי סופרים סי' ל"ד. א דף מג מרבה אנו כסות סומא שישנה בראי' אצל אחרים, ומזה יש לתמוה על פיסקא דהגאון, הובא בהרא"ש ה' ציצית, דפוטר כסות סומא, אבל מבואר לנכון שיטתו בספרי נזר הקודש לזבחים י"ח עמוד ב'.