נזר הקודש - מנחות קלא

בדין הזמנה א רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן, והנה בסנהדרין מ"ז פליגי אביי ורבא בהזמנה אי מילתא היא, ורבא סבר שם דהזמנה לאו מילתא היא, ופירש שם רש"י דרבא כרבנן, והתוס' פירשו דרבא כרשב"ג. וכן מבואר בתוס' ד"ה עד יעוי"ש, ומבואר שם דמ"ד הזמנה מילתא יליף מע"ע ורבא לא יליף מע"ע מטעם דהיא גופה קדושה, ונחוץ לזה ביאור, ולזאת נקדים מה שתמוה בזה שיטת הרמב"ם, וממילא יבואר סברת רבא לנכון כאשר יבואר. ב כתב הרמב"ם בפר"י מה' רוצח ה"ו עגלה ערופה משירדה לנחל איתן נאסרה בהנאה, והנה יש לתמוה דכתב הרמב"ם שם בה"ח שאם נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר, ותמוה דהלא מבואר בכריתות כ"ה דהאי תנא דאמר דתצא ותרעה בעדר ע"כ סבר דלא נאסרה מחיים וסבר דמשעת עריפה נאסרה, ולא משעת ירידה לנ"א, וכיון שהרמב"ם פסק דנאסרה מחיים, א"כ היאך פסק ג"כ דתצא ותרעה בעדר אם נמצא ההורג טרם עריפתה, וכבר עמד בזה הרשב"א בתשובה והובא בכס"מ, ומרן כתב דהרמב"ם סבר דהוי הקדש טעות דאדעתא דהכי לא אקדיש יעוי"ש, אבל תמוה טובא דמניין לרבינו לכתוב היפך הסוגיא דתמורה, ועוד דע"כ צריך לומר דלא שייך הכא טעות בהקדש, - והוא מטעם דע"כ אקדיש כן מעיקרא, דאל"כ הלא ג"כ אחר עריפה נאמר כן דאדעתא דהכי לא קידשה, וע"כ צריך לומר דכיון דנחית לכתחילה לספק, ע"כ על כל אופן קידשה, וא"כ אין הבדל בין קודם עריפה או לאחר עריפה, וזהו סברת הסוגיא דאם אמרינן דנאסרה מחיים, שוב אין לומר בזה טעות בהקדש. ג ונראה דהנה יש להבין ביאור הדבר הא דע"ע נאסרה מחיים משעת ירידה לנ"א, - משום דיש לפרש בה שני אופנים כאשר ויבואר. א) דהירידה לנ"א הרי זה כמו הקדש ממש, ולכן כמו שכל הקדש אוסר, כן גם הקדש עגלה ערופה אוסר, ב) דעצם הירידה אין לה כח הקדש, אעפ"י שכפרה כתיב בה, משום דכפרה נאמרה אחרי כל המעשה, רק מפני שסופה להיות נערפת ולהיות כפרה, ולהכי נאסרה מפני סופה, - והיינו כי ההזמנה לעריפה אוסרתה, ונאסרה מטעם הזמנה, ונפק"מ בין הפירושים, לענין הזמנה, דאם נפרש כפירוש ראשון, א"כ אין זה ענין להזמנה אלא הרי היא עצם הקדש אבל לפי פירוש שני נאסרה מטעם ההזמנה, ויש ללמוד מזה דהזמנה מילתא היא, ויש לפרש דפליגי בזה אביי ורבא בסנהדרין מ"ח דאביי סבר שם באורג בגד למת דנאסר מטעם הזמנה, וגמר מע"ע, ורבא סבר שם דמע"ע לא גמרינן ואיתא שם דטעמא דרבא אמר משמשין ממשמשין נמר לאפוקי ע"ע דהיא עצמה קדושה, יעוי"ש, ויש לומר ביאור הדברים דסבר רבא דלא נאסרה מטעם הזמנה, אלא היא עצמה קדושה עצם הקדש, והנה אעפ"י דלא שייך הקדש בע"ע, אבל הביאור דהוי כמו הקדש מטעם דכפרה כתיב בה כקדשים, וזהו כשיטת התוס' בקדושין נ"ז שכתבו שם דכפרה כתיב בה קודם עריפה, דלאחר עריפה נלמד איסור הנאה מדכתיב שם ודרשו שם תהא קבורתה, ודרשה דכפרה הוי קודם עריפה יעוי"ש, - וזהו שאמר רבא דאין בזה משום הזמנה, אלא הוי כעצם הקדש. ד ולפי"ז אפשר לומר דהאי דינא דאם נמצא ההורו תצא העגלה לחולין תליא גם כן אם הוי הע"ע עצם הקדש, או רק הזמנה, דאם הוא בתורת הזמנה אז שייך לומר דלא הוזמנה על טעות, אבל אם היא עצם הקדש, אין לומר בה טעות, אבל הא בורכא חדא דלפי"ז מדוע לא קאמר הש"ס דזה תליא בהזמנה, ועוד דהרמב"ם פוסק שם כרבא לענין הזמנה, וע"כ סבר דע"ע עצם קדושה היא. ה ונראה דהרמב"ם סבר גם כן דעצם הקדש הוא הא דע"ע, אבל סבר דלא הוקדש אלא לצורך עריפה, וכל שאין עריפה צריך לו אין זה בכלל ההקדש, ומה"ט כי נמצא ההורג טרם שנערפה העגלה, נמצא דעתה לא הוי העגלה צורך העריפה נפקע ממילא הקדושה, ותצא ותרעה בעדר, וזהו סברת מרן הכס"מ, במה שכתב דבאופן שנמצא ההורג הוא הקדש טעות, ואתי שפיר דברי הרמב"ם דאעפ"י שפסק דע"ע נאסרה מחיים, ואם שחטה אסורה בהנאה, היינו דכיון דעדיין עומדת העגלה להיות נערפת עדיין איסור הנאה חופף עלי', ואין זה ענין להא דנמצא ההורג דעתה אינה עומדת לעריפה עוד, וכיון שכל עיקר ההקדש לא הי' רק בשביל מטרת העריפה, וכיון דלא נצרך לעריפה נתבטל ההקדש לגמרי, אבל עיקר סברא זו תליא בפלוגתא כאשר יבואר. ו תנן עירובין ז' האשה שנהרגה נהנין בשערה, בהמה שנהרגה אסורה בהנאה, ושם בגמ' פריך ואמאי איסוה"נ נינהו וכו' אמר רב בפאה נכרית וכו' קשיא לי' לרנב"י והא דומיא דבהמה קתני מה התם גופה אף ה"נ גופה, אלא אמר ר"נ זו מיתתה אוסרתה, וזו גמר דינה אוסרתה וכו' יעוי"ש, - ביאור הדברים דהמיתה אין לה דין לאסור השער משום דמיתה אינה משנהו, ואין בו ענין מיתה, אבל גמ"ד ישנו על כל שמחובר, ולכאורה קשה טובא מדוע אין השער של האשה נאסרת, הא עיקר האיסור של מת נלמד מע"ע, ושם ע"כ השער בכלל האיסור דהרי זה בדומיא לגמ"ד למ"ד ע"ע נאסרה מחיים, וממילא גם במת הנלמד מגז"ש מע"ע תהי' גם השער בכלל האיסור, והיא תמי' רבתי. ז אבל אם אמרינן כסברא שכתבנו דכל עיקר הא דנאסרה ע"ע מחיים הוא דוקא בשביל צורך עריפה, וממילא כל שאין עריפה צורך לו אינו בכלל האיסור, ולפי"ז השער שאינו בכלל עריפה, דהעריפה הוא ענין מיתה גם כן דהיינו דבעינן שתמות העגלה ע"י עריפה, וממילא כמו דלא שייך מיתה בשער, כן גם עריפה אינה שייכה בשער, כיון שאין עריפה פועלת מאומה בהשער, ממילא גם בע"ע לא נאסר השער ולהכי אתי שפיר דלא נאסר השער במת, מטעם דכיון