נזר הקודש - מנחות קל

עת ובכל שעה שירצה כמו שנאמר ובא בכל אות נפשו ושרת, לכן תמיד נקרא אצלו שעת עבודה. כט כתבו שם התוס' וצ"ע אם לילה דומה למדינה דחייב, ביאור הדברים דאפשר דבעינן עכ"פ זמן עבודה ושעה הראוי לעבודה, אבל לילה שאינו ראוי לעבודה אפשר דחייב משום כלאים, ואח"כ כתבו דנראה טפי דחייב מדאורייתא יעוי"ש, ונראה להכריע הספק מדברי המד"ר פ' חקת אות י"א קח את אהרן והפשט וכו' ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם, והלא אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה חוץ מהר הבית סופג המ' וכו' יעוי"ש, הרי מבואר דע"כ הא דתנן בכהן גדול שיצא בבגדיו חוץ למדינה דחייב היינו חיוב דאורייתא, ל והנה אם נחליט גם בדעת הראב"ד דמתיר כלאים בבגדי כהונה כל היום אפילו שלא לצורך, אבל עכ"פ בעינן שעה מוכשרת לעבודה, וזהו דוקא ביום, אבל לא בלילה, וא"כ הוא הדין אנשים שאינם בסוג עבודה כמו בע"מ פשיטא דחייב משום כלאים, ולפי"ז יש ליישב הא דהקשו בסתירת דברי הראב"ד דבבגדי כהונה פסק דאין בזה משום כלאים אפילו שלא בשעת עבודה, ואילו בה' ציצית פסק דבנשים ועבדים מותרים בציצית דוקא בלא כלאים, ודייקו מזה דשיטת הראב"ד דדוקא במקום מצות ציצית מותר בכלאים, ולא במקום שאין קיום המצוה, וכמו שהקשה בזה בספר ש"א סי' ל', ועוד אחרונים, - ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דע"כ כוונת הראב"ד בבגדי כהונה גם בשעה דשייכה עכ"פ עבודה והוא ביום דוקא ולא בלילה, נמצא דסבר הראב"ד דאעפ"י שלא בעינן עבודה ממש בפועל, אבל עכ"פ ראוי לעבודה בזמן עבודה בעינן, אבל בזמן שחסר גם התנאי דראוי לעבודה וזמן עבודה מודה גם הראב"ד דיש איסור כלאים, וכמו כן סבר גם בציצית דלא התירה תורה אלא בשעה שראוי להמצוה, ומי שראוי להמצוה לאפוקי נשים ועבדים, וכמוש"נ. - ובעיקר דברי הראב"ד מבואר אצלינו בספרנו נזר הקודש לזבחים ט"ז. א דף מב אמר רב יהודה אמר רב מניין לציצית בעכו"ם שהיא פסולה וכו', והנה כן פסק הרמב"ם בפר"א מציצית הי"ב, ופסק דבישראל שלא בכוונה כשרה, והיינו נתינת החוטין, וכתב מרן דלמד זה מדאיצטרך למעט עכו"ם מכלל דבישראל שלא בכוונה כשרה, דאל"כ תיפ"ל דחסר לשמה יעוי"ש, ויש לעיין מסוגיא דסוכה י"א דאיתא שם רב עמרם חסידא רמא תכילתא לפרזומא דאינשי ביתיה תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן וכו' אמר רב מפסקן והן כשרין, וכתבו התוס' שם בד"ה פסיקתן זו היא עשייתן דזה גרע מעשאן מן הקוצין ומן הגרדום דלעיל דפסול רב וכו' משום דבעינן תלי' לשמה יעוי"ש, נמצא דתיקשה דרב אדרב, דמהכא מוכח מדברי רב דלא בעינן לשמה, ומהתם מוכח דסבר דבעינן לשמה, - הנה לכאורה גם בלא דברי הרמב"ם תיקשה דרב אדרב, אבל יש מקום ליישב זה עפ"י שיטת הרא"ש דמכשיר בטווייה דבעינן לכו"ע לשמה בישראל עומד על גביו, והיינו אעפ"י דלכו"ע בעינן טווי' לשמה, אמנם זה נחשב לשמה כשישראל עומד על גביו, וישראל מצווהו שיעשה לשמה דאמרינן דהנכרי עושה ע"ד ישראל, וכן מבואר בשו"ע סי' י"א ס"ב, א"כ אפשר לומר דהכא בנתינה דהחוטין בא למעט באופן שנכרי נתן החוטין להבגד וישראל עומד ע"ג דהוי לשמה, ומ"מ ממועט עכו"ם, ולא תיקשה דרב אדרב, אבל לפי"ז לא נלמד מזה דלא בעינן לשמה, אבל הרמב"ם דלמד מזה דלא בעינן לשמה, א"כ ע"כ אינו מפרש כן, וביותר דהרמב"ם לא סבר כהרא"ש בזה, כמבואר, וא"כ תיקשה דרב אדרב. ב ונראה דהרמב"ם יפרש הא דעשאן מן הקוצין ומן הגרדום דפסולין הוא מטעם אחר כאשר יבואר, דהנה כתב הרמב"ם שם בהי"א וז"ל אין עושין לא מן הצמר הנאחז בקוצין כשהצאן רובצין ביניהן, ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד, - וכתב מרן שם וז"ל בד"ה חוטי הציצית וכו' בפר' התכלת ובסוכה י"א אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין פסולה, ומה שאמר ולא מן שיורי שתי וכו' הוא פירש מה שכתבתי בסמוך מן הנימין פסולה ומה שאמר ולא משיורי שתי ר"י הוא פירש מה שכתבתי בסמוך מן הגרדין, ונראה דכל הני משום ביזוי מצוה עכ"ל, ויש לעיין מדוע לא הביא הרמב"ם רק הני פסולין ומדוע לא הביא אופן שעשאן מן הקוצין לפירש רש"י ותוס' דהיינו שנתקו בשתי וקושרין אותו ותולין ראשיהן בבגד לאחר שנארג, וכן נמי אופן הפירוש מן הנימין שפירשו ותוס' טלית שעשה בה אימרא במחט וראשי חוטין התפורין תלוין בה, וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם דכל הני כשרין הן, והיינו משום דלא בעינן תלי' לשמה, והוכחה לזה בכדי שלא תיקשה דרב אדרב, ולהכי פירש הרמב"ם דברי רב דלא בא לפסול רק הני דאיכא בהו ביזוי מצוה, ומיושבים פסקי הרמב"ם לנכון עם ביאור דברי מרן, וכמוש"נ. ג עמוד ב בעינן טווי' לשמה כתנאי, והקשו התוס' דלמא שאני ציצית דכתיב קרא גדילים תעשה לך ובפ"ק דסוכה דריש לך לשם חובך, והנה הי' נראה ליישב דבשביל הקרא הוי אמרינן דאתליי' בבגד קאי שתהי' לשמה, ולא על המעשים הראשונים שהוא רק בגדר הזמנה כמו טווי', אבל כל זה אתי שפיר אם אמרינן דבעינן תלי' לשמה, וזהו כשיטת רב לפי מה שכ' התוס' בסוכה י"א, וע"כ הא דאמר רב דציצית כשר גם בעכו"ם מדכתיב ועשו להם ציצית, יעשו להם אחרים, ולכאורה הא חסרה כוונה לשמה, -- ואפשר לומר דהכוונה בישראל עומד ע"ג. והוא לשיטת הרא"ש דסבר דבאופן זה נקרא לשמה, או מטעם דסתמא לשמה קאי כמו"ש התוס' לעיל, - ולפי"ז ע"כ מאן דבעי טוויי' לשמה סבר שהוא מטעם הזמנה, וזהו שאמר הש"ס כתנאי, ואעפ"י שזה לא אתי שפיר לשיטת הרמב"ם דסבר דלא בעינן תליה לשמה, אבל לא קשה מטעם דפסק כאידך דרב דאמר דציצית בעכו"ם פסולה, וכסוגיא דלעיל, - ומיושב הסוגיא לנכון. .