נזר הקודש - מנחות קכט

וכתב הכס"מ שכן גם דעת הרמב"ם ולא הוצרך לכתבו מטעם הפשיטות, - והנה לפי מה שביארנו בשיטת התוס' והרשב"א דבטלית של בר חיובא, ובא, גם אשה מותרת בכלאים יש לפרש דברי הרמב"ם דכוונתו שרצו העבדים והנשים להתעטף בטלית של איש שהוא בר חיובא דבזה שרי גם בכלאים, ומטעם זה לא נחית הרמב"ם לדייק דדוקא בלא כלאים, כיון דמשכחת גם בכלאים באופן שהטלית הוא מבר חיובא. - כב ונראה הכרח לפרש דכוונת הרמב"ם אפילו באופן שיש כלאים, והוא מדפסק הרמב"ם שם דטומטום ואנדוגינוס חייבין בציצית מספק. -- ואם נפרש דכוונתו בלא כלאים דוקא, נמצא דאין בהם תכלת מפני איסור כלאים, א"כ היאך יקיימו מצות ציצית אף במינן אם לא יצוייר בהו מצות תכלת, דאעפ"י דקיי"ל דתכלת אינו מעכב את הלבן, אבל עכ"פ ראוי לתכלת בעינן, והגאון בש"א בסי' ל"א מוכיח דזה מעכב, - וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם דמותרים גם בכלאים בספיקא, וע"כ הטעם בזה דע"כ הותר כלאים בציצית לגמרי, וממילא אם מחויבין בציצית מספק גם תכלת בכלל זה, ] ותמהני שלא נחית לזה בש"א מהא דטו"א], ועכ"פ מבואר דדעת הרמב"ם דכלאים לגמרי הותר, ממילא נכון הדבר דגם בעבד ואשה כוונתו שמותרין להתעטף בטלית של ציצית גם בכלאים. כג ו וביותר לשיטת מהר"י אבוה"ב הובא בכס"מ שפירש בהא דכתב הרמב"ם שם בפר"ג ה"ח דמותר לאדם ללבוש ציצית בלילה וכו' פירש אפילו בכלאים בזמן שהי' תכלת, דכיון דהותר בזה הטלית כלאים שהיא מיוחדת ללבישה כל זמן שהוא רוצה ללובשה מותר עכ"ל, נמצא דמפרש שיטת הרמב"ם דמתיר בגד זה אפילו שלא בשעת קיום מצוה, וא"כ שפיר אפשר לומר שדעתו להתיר בגד זה אפילו לנשים ועבדים, והיינו בכלאים, ולהכי מיסתם סתים הרמב"ם. כד איברא דמרן הכס"מ השיג עליו מהא דכתב הרמב"ם לעיל בה"ז כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת משום גזירה שמא יתכסה בה בלילה וכו' ואפילו בכסות המיוחדת ליום מיירי, וא"כ מבואר שדעתו דטלית שיש בו כלאים אסור בלילה וכו' יעוי"ש, והנה לולא דמסתפינא ממרן הוי פרישנא כוונת הרמב"ם בהא דקאמר שמא יתכסה בה, היינו שמא יעשה בגד זה לכיסוי דלילה דהיינו שמייחדו לכסות לילה כמו שהוא בציציותיו, ובזה מדויק שכתב שמא יתכסה בה בלילה, ולא כתב בפשיטות שמא יהי' לבוש בו בלילה, והלשון יתכסה מורה שיעשנו כיסוי ללילה, וזהו כסות לילה ממש, וראי' לדברינו דהרי לא כתב הרמב"ם למעט כסות לילה שהיא הלכה פסוקה בסוגיא מ"ג, וע"כ הכוונה הכא להורות לנו על כסות לילה שפטור, ויש לחוש בסדין בציצית שמא ייחדנו אח"כ כמו שהוא להיות כסות לילה, - והא דלא קאמר בפשוט גזירה משום כסות לילה כלשון הש"ס וכמו שמדייק נם מרן שם, אפשר לומר דלרבותא נקט דאפילו אם מתחילה הי' של יום, ואח"כ עשאו אותו להתכסות בלילה ג"כ פטור מציצית ונפקע ממנו חיובו. כה והנה לפי"ז גם הרמב"ם מפרש כסות לילה היינו בגד של לילה, וכמו שפירש רש"י, וכן פירש גם הסמ"ג במ"ע כ"ו, והא דכתב הרמב"ם שם בטעמו של דבר מפני שנאמר וראיתם אותו בשעת ראי', דלכאורה משמע מזה דלא משגיחין על הבגד כלל רק על הזמן, אפשר לפרש דכוונתו גם כן דבעינן ייחודו של בגד ללבישה, שהוא בשעת ראי' שהוא ביום דוקא, - וזהו למעוטי בגד המיוחד ללבישה דלילה. - כו אמנם בהגהות מיימוניות משמע דמפרש דברי הרמב"ם כדברי מרן, והיינו דהעיקר תלוי בזמן, דכסות יום בלילה פטור, וכסות לילה ביום חייב, כמבואר שם באות ז'. - כז אמנם נראה לומר מטעם אחר, ובאופן זה יש לפרש גם בטלית של עצמן גם כן ואין בזה משום כלאים אם רק באו בקיום מצוה דציצית כאשר יבואר, והוא דכוונת הרמב"ם גם בכלאים מותרים, והיינו דבמקום מצות ציצית, אין איסור כלאים אצלם, בלא"ה, והוא דהנה הקשו התוס' ביבמות ד"ה דכתיב מדוע לא נדרוש סמוכין להתיר נשים באיסור כלאים, לומר דכל שישנו בעשה דגדילים ישנו בלא תלבש שעטנז וכו' יעוי"ש, ולכאורה דבריהם תמוהים הלא יש היקש המחייבן דהיינו מה שהוקשו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, כמבואר בב"ק ט"ו, וע"כ צריך לומר דכוונת התוס' דכיון דכל עיקר אזהרה דכלאים לגבי ציצית נאמרה אית לן לומר דבזה לא הוקשו נשים לאנשים כיון דגם אצל אנשים חיוב כלאים שלהם הסיבה לזה חיוב ציצית, ועל זה תירצו התוס' שם דשמא יש איזה לימוד לחייב נשים בכלאים, - והנה כל זה שייך בכלאים דעלמא, אבל כלאים שהוא במצוה דציצית, בזה גם אנשים לא נתחייבו, לכן אין סברא לחייב נשים יותר מאנשים, וממילא אין שם איסור כלאים. ומטעם זה לא כתב הרמב"ם בנשים ועבדים התנאי שלא יהיו בכלאים, וכן גם בטומטום ואנדרוגינוס לא כתב שלא תהי' כלאים. כח שם בתוס' כתבו בשם הר"ת דבגדי כהונה ג"כ אישתראי לכהנים כלאים גם שלא בשעת עבודה יעוי"ש, והנה גם בזה פליגי הרמב"ם והראב"ד בפר"ח מכלי המקדש הי"ב, דדעת הרמב"ם דדוקא בשעה עבודה מותרים הכהנים בכלאים, ודעת הראב"ד דכל היום מותרין, - וכן מבואר פלוגתא זו גם בפר"י מכלאים יעוי"ש, - והנה הר"ת הביא ראי' לדבריו מתוספתא, - וכמו שמבואר זה הכא בתוספות, ובתוסי"ש יומא ס"ט, איברא דמהתוספתא מוכח כן, דכל היום מותר, מדקתני בין לשרת בין שלא לשרת פטור, וזהו שלא כהרמב"ם דמחייב מלקות שלא בשעת עבודה, אבל אפשר לומר ולפרש דכוונת התנא על כהן גדול שבו מדבר, דדוקא במדינה חייב, אבל במקדש בין לשרת ובין שלא לשרת פטור, הכוונה דבזה שאני הכהן גדול מכהן הדיוט, דגבי כהנים הדיוטים היתה העבודה מתחלקת, ואסור ליכנס לעבודה אם אין המשמר שלו, משא"כ כהן גדול דיכול לעבוד בכל