נזר הקודש - מנחות קכו

בגדר היתר, - ולהכי אף דאפשר במינו מותר, אבל הרמב"ם דפסק דציצית חובת גברא ממילא כל עיקרה של מצוה הוא בגדר דחיי' עשה דוחה ל"ת, ואסור במקום דאפשר לקיים במינו, עכת"ד, אבל לדעתי אין זה נכון, דע"כ תמיד איכא גם חובת הגוף בשעה שהוא לבוש, ועל מצוה זו ע"כ בעינן לדחיי', נמצא דאיסור כלאים בציצית איכא בשתים, א) בכדי למלא את התנאי דלבישה בשביל חובת מנא, ב) עצם הלבישה בשביל עצמו, - והביאור בזה דלא יצוייר תנאי דלבישה בשביל חובת מנא בלא חובת גברא, דתמיד כשהוא לובש איכא חובת גברא, ולזה בעינן דחיי', ולזה ע"כ גם שמואל מודה, וממילא אם סבר דבמקום דאפשר לקיים שניהם אין דין דחיי' א"כ היאך מתיר חוטי פשתן בשל צמר, ועוד בעיקר מילתא בחוטי פשתן בשל צמר דבתחילה בעי הגמ' אם מותר ע"כ הכוונה אם נאמרה המצוה דציצית בזה, נמצא דע"כ אם לא הוי מצוה דציצית בחוטי פשתן בשל צמר, ע"כ ליתא למצוה זו גם בכלי קופסא, וא"כ אין להביא ראי' מכלי קופסא להתיר גם בכלי לבישה, כיון דיש מקום לומר דליתא כלל למצוה זו באופן זה, ומטעם זה לא תלי הסוגיא דין זה בדין כלי קופסא, וא"כ ממילא אין להוכיח היתר מכח זה, לכן נראה דהצדק עם הרמב"ן דכתב דשמואל לא סבר האי דינא דבאפשר לקיים שניהם אין דין דחיי', וע"כ כן מפרש גם הרמב"ם, - ומטעם זה השמיט דינא דשמואל, והוא מטעם דלא סבר כוותי', וכמוש"נ, ד והנה דעת הרמב"ם לפי מה שמבואר בכס"מ דאפילו במקום דאיכא תכלת בהבגד מ"מ לא יטיל בו חוטי לבן של צמר בפשתן, והוא נ"כ מטעם דאפשר לקיים במינו דהיינו פשתן, ולכאורה יש להבין מאי נפק"מ עתה אם יטיל לבן של צמר או של פשתן כיון דעתה הבגד מורכב משניהם מפשתן ומצמר דהיינו דהבגד הוא מפשתן והתכלת הוא מצמר, ודוחק לומר באזלינן בתר בגד, דהלא אם הבגד הוא עיקר, כמו כן יש לנו לומר דהתכלת עתה העיקר, והנה מרן הכס"מ עמד בזה, וכתב דלמעוטי באיסורא עדיף, יעוי"ש, אבל תמוה מה שייך למעוטי באיסורי, הלא עתה כל הבגד הוא כלאים, ועוד דגם אם יטיל לבן של פשתן איכא ריבוי באיסור, ומה לי אם יטיל צמר או פשתן, לכן נראה כמו"ש הכס"מ בפירוש השני דהרמב"ם מיירי בלא תכלת. א עמוד ב הטיל לבעלת שלש והשלימה לארבע פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, ויש לעיין אם גם הרביעית נפסלת, ומקום הספק דיש לפרש דכיון דרק שלש נעשו בפסול דהיינו טרם שנתחייב הבגד בציצית והם פסולים, אבל הרביעית שבאה בבגד לאחר שנתחייב הבגד נעשה בהכשר וא"כ הרביעית כשרה, או"ד דכיון דבאה הרביעית בשעה שהפסולים בבגד הרי"ז כאילו באה בפסול. ב והנה הרמב"ם כתב וז"ל וכן המטיל לבעלת שלש ואח"כ השלימה לארבע והטיל לרביעית כולה פסולה שנאמר תעשה ולא מן העשוי יעוי"ש, הרי מדייק וכתב כולה פסולה וע"כ כוונתו שגם הרביעית פסולה, וע"כ הטעם דכיון דבא בהשלמה לפסולים נעשה גם הוא פסול. ג והנה באמת יש לדייק מניין לרבינו לחדש זה דהלא אפשר דעיקר הדין לפסול השלש, וע"כ צריך לומר דאם הכוונה לפסול השלש, א"כ למה נקט כלל הא דהשלים לארבע, וע"כ דלהורות בא לפסול גם הרביעי, וכן פירש הרבינו גרשום בפירוש בסוגיא. - ד שם השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי, - ופירש"י דבשביל איסור בל תוסיף לא נחשב למעשה, וממילא כי פסק לקמאי הרי זה נחשב לעשי' עבור עשיי' דבתראי, ובמסקנא תליא במחשבתו דאם לא בא להוסיף, ממילא אין כאן איסור בל תוסיף. וממילא הוי עשי' דבתראי מעשה, ויש בזה משום תעשה ולא מן העשוי יעוי"ש, הנה יוצא מזה דלענין בל תוסיף בעינן כוונה, אבל אפשר דהכוונה דאם לבטולי מכוון א"כ אין כאן כוונה דמוסיף, כיון דכוונתו רק לשיעור המצוה, ולזה נחתו התוס' ד"ה ממאי, - ויותר נכון כפי פירוש השיט"מ דכוונת הסוגיא דכוונתו לבטל, וגם לפסוק הראשונית טרם שילבשנו, ולא יעבור כלל בבל תוסיף, - והא דלא נחתו לזה התוס' אפשר דרצו לפרש גם למ"ד ציצית חובת טלית. ה והנה עכ"פ יוצא מסוגיט זו דיש איסור בל תוסיף בהוספה ציצית על ציצית, ולפי"ז יש איסור בל תוסיף גם בשנוטל שני אתרוגים או שני לולבים, וביותר אם מכוון למצוה, - ומזה סיוע להרמב"ם בפר"ז מלולב ה"ז דאם הוסיף פסול, - וכתב שם הראב"ד בהשגה לא שמעתי מעולם פסול בזה, יעוי"ש, וכוונתו דדוקא בהוספת מין אחר הוי פסול, ולא בהוספה ממין זה עצמו, ומרן מגיה לא פסל יעוי"ש, אבל תמוה טובא הא מבואר בהדיא הכא בסוגיא בהטיל למוטלת שההוספה הוא ממין זה עצמו ואם מכוון להוסיף יש בל תוסיף, והנה אפשר לומר דגם הראב"ד מודה באיסור בל תוסיף, אבל כוונתו להשיג על הפסול, לומר דלא נפסל בשביל האיסור בל תוסיף, והנה גם הכא בסוגיא אפשר לומר דאם לא יפסיק לקמאי, אלא ילבוש הטלית כמו שהוא בכפולים מקיים מצות ציצית אעפ"י שעובר בל"ת, ועיקר הדין ליפסול לבתראי כשיפסוק לקמאי וכמו שפירש"י, - והנה באמת כן הוא דעת הראב"ד בפר"א מה' ציצית, והוי בזה הראב"ד לשיטתו, אמנם הרמב"ם שם כתב להדיא דבשביל איסור בל תוסיף נעשה פסול, ולא מפרש כפירש"י, וע"כ מפרש הגמ' השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי שהוא בלשון בתמיה, והנה לפי"ז מבואר שדעת הרמב"ם דאיסור בל תוסיף גורם פסול, וא"כ ע"כ צריך להיות הגירסא שם ברמב"ם דאם הוסיף פסול, והוי בזה הרמב"ם לשיטתו, וא"כ דברי מר"ן צע"ג. ו אבל בזה שכתב הראב"ד שם בה' סוכה להשיג שגם איסורא לא שמע בהוספת באותן מין עצמו, תמוה טובא מסוגיא זו, דהרי שמענו דיש איסור בל תוסיף בהטיל למוטלת, נם מצינו בעירובין צ"ז במניח ב' זונות תפילין דעובר בבל תוסיף, -