נזר הקודש - מנחות קכד

צו"פ ותו לא, ממילא הדרשא דהכנף מין כנף לרבות כל המינין הוא דאתא, וממילא מתרבי אף דברים שאינן במקבלי טומאה, ונראה שזהו גם כן כוונת התוס' ד"ה הכנף שכתבו וז"ל דאי לאו האי טעמא לא מפיק לי' מהכנף מין כנף, נמצא לפי"ז להפוסקים דפסקו כרבא כל המינים חייבין בציצית מן התורה. טו וכן יש להוכיח מסוגיא דשבת דהתנא דבר"י דמרבה שאר בגדים לטומאה, ומ"מ לא סבר לענין ציצית לרבות שארי בגדים, והוא מדפריך בשבת כ"ז ע"ב אמר רב אחא ברי' דרבא לרב אשי לתנא דבר"י מ"ש לענין טומאה דמרבי שאר בגדים, דכתיב או בגד, הכי נמי לימא לרבות שארי בגדים מאשר תכסה בה וכו' יעוי"ש, הרי מבואר דשתי דרשות נינהו הא דציצית והא דטומאה, ובהא דציצית הוא רק פלוגתא דאמוראי דהיינו רב נחמן ורבא, - והפוסקים שהכריעו כרבא מטעם שהוא בתרא, ע"כ סברי דכל המינים נתרבו לחיוב ציצית, וסעד גדול לשיטתם מדברי התוספתא פר"ו דמנחות דתניא שם דמצוה לאקדומי לבן לתכלת, וביארנו לעיל דזהו כשיטת רבא דדריש הכנף מין כנף, - דמטעם זה יש ג"כ מצות הקדמה ללבן, וכמו שפירש"י מטעם שכן הי' רוב הבגדים, וכמו שפירשנו לעיל בסוגיא, לכן יש ליתן הכרעה גדולה לשיטת הפוסקים דכל המינים חייבים בציצית מה"ת, וכמוש"נ. מז ובהיותי בזה עלתה לי להסתפק היאך הדין אם הבגד נעשה משער או מנוצה של בהמה וחיה טמאה, אם יש בזה משום בפיך, מין המותר בפיך, כמו בכל המצות שבתורה, או"ד דשאני הכא דהתורה רבתה מהכנף מין כנף יהי' מאיזה מין שיהי', ולכאורה אפשר לומר דכיון דהמצוה היא בהחוטין, וממילא אין נפק"מ בבגד, אבל עדיין יש לעיין למ"ד כלי קופסא חייבין ג"כ בציצית, נמצא דהבגד הוא מחלק מהמצוה, ואת"ל דאין בזה משום מותר בפיך בבגד, היאך הדין בהחוטין דקיי"ל דמינן פוטרין, אם הם מדבר טמא, אם צריך לזה התנאי דמותר בפיך, לכאורה יש לדון מבגד של משי דנקטו הפוסקים לחיוב, אעפ"י שאין זה ממותר בפיך דיוצא מתולעת, וצ"ע. - יז ונראה דכל עיקר הכלל דמותר בפיך לא נאמר רק במצוה כזו שמתקיימת מן בע"ח דוקא, אבל מצוה שאינה בחיוב מן בע"ח, אז אין קפידא גם אם בא מבע"ח טמא, וכן מבואר בסוגיא דשבת כ"ח דכל עיקר הדין דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, והיינו דין דמותר בפיך, אבל כל זה דוקא במקום עור, או דומה לזה מדברים מבע"ח, משא"כ אם לא נאמרה ההלכה שתיעשה המצוה מבע"ח או מהיוצא בהן, לא בעינן מותר בפיך. - יח והנה גבי שופר דעת הר"ן בפר"ג דר"ה והובא ברמ"א סי' תקפ"ו דשופר מבהמה טמאה פסול, ומבואר בר"ן שם הטעם מפני שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד יעוי"ש, ואח"כ דחה הר"ן שם דלאו ראי' היא משום דמשכן גופי' לא גמרינן מההיא דלא הוכשרו למלאכת שמים יעוי"ש, ודבריו תמוהין דמה לנו ללמוד מהא דלא הוכשרו למלאכת שמים, הלא מבואר שם דילפינן מהיקשא דהוקשה כל התורה לתפילין, וכמו שבעינן בתפילין מותר בפיך, כן ע"כ בעינן בכל המצות שדומה לתפילין, דהיינו הבאות בחיוב מבע"ח שתהי' מן המותר בפיך, ושופר שדינו בחיוב מבע"ח דינו ג"כ כעור, ופשיטא שבעינן מן המותר בפיך, אבל שארי מצות שאין מצותן מבע"ח דוקא, כשרים גם מדברים שאינם מותר בפיך. יט ועל דברי הר"ן בר"ה תמהני מדוע כתב דדעתו דשופר של בהמה טמאה פסול משום דשופר הוי מלאכת שמים מטעם דכיון דלזכרון אתי וכלפנים דמי, הלא בלא"ה כיון דהקפידה תורה על שופר הבא מן בע"ח דוקא, וא"כ ממילא בעינן מן המותר בפיך, ואפשר דכוונתו אפילו להני תנאי דלא סברי ההיקש של דלתפילין, כמבואר לקמן, כמו ר"מ ור"י, אבל עכ"פ יש לפסול מטעם דהוא למלאכת שמים, אבל דוחק להעמיס כן בכוונתו, וא"כ דברי הר"ן צ"ע. כ ובזה יבואר לנו שפיר הא דתניא לעיל ל"ד ת"ר וכתבתם יכול יכתבנה על האבנים וכו' יעוי"ש, ולכאורה הא אבנים לא הוי מותר בפיך, עי' רש"י מגילה כ"ב, אבל טרם ששמענו דבעינן עור דוקא אז אין קפידא גם אם כותב על דברים שאינם מותרים בפיך, וממילא הי' כשר גם על עור בהמה ממאה, אבל אח"כ כשיש לימוד דבעינן ספר דוקא שהוא עור, ממילא בעינן דוקא עור בהמה כשרה. כא ובזה אתי שפיר הא דאיתא בסוכה כ"ג בעשה פיל דופן לסוכה דכשר לר"מ ור"י, - ודוחק לומר שהוא מפני דלא סברי היקשא דהוקשה כה"ת לתפילין, אעפ"י שיש משמעות הסוגיא דלא ס"ל האי היקשא, עי' בפנ"י, עי' בנוב"ת סי ג' שעמד בזה, והיינו מדלא נחתו לזה בסוגיא דסוכה, וגם שמן קיק המבואר בשבת פר"ב הוא שמן עוף טמא כמבואר בחולין ס"ג דאיתא קאת זו קיק לפי גירסת הערוך והוא טמא, וע"כ מבואר דבכ"מ דלא הקפידה תורה שתיעשה המצוה מבע"ח או מהיוצא מהן לא בעינן מן המותר בפיך, וכמוש"נ. א דף מ ת"ר סדין בציצית וכו' לפי שאין בקיאין, מבואר בסוגיא זו דאסרו חכמים ללבוש סדין שהוא פשתן בציצית של צמר אפילו עם תכלת משום גזירה, ויש לעיין אם אין לו ציצית של מינו דהיינו של פשתן אם מותר ללבוש הסדין בלא ציצית, והנה לכאורה אפשר לומר דהכוונה שלא ילבוש כלל דסדין, והוא מהא דהקשה רש"י כיון דמדאורייתא חייב היכי מצו רבנן לעקור דבר מן התורה, ותירץ הא אותיבנא ביבמות ומשני שם שב ואל תעשה שאני, יעוי"ש, והביאור שוא"ת היינו שאינו לובש הטלית, דאם הוא לובש הטלית בלא ציצית א"כ הרי יש כאן עקירה ממש שעושה איסור לבישה לבגד בלא ציצית, וכן יש להוכיח מדברי התוס' ביבמות צ' ע"ב דהקשו, שם דסדין בציצית הכי הוי שוא"ת הא כיסה א"ע בטלית דב"ח ואין בו ציצית והוי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר