נזר הקודש - מנחות קכג

בחית הים, ואין לומר הלא מצינו זה החומרא גם בחית הים לענין אם חברו במין הגדל בארץ, - דליתא משני טעמים, א) או מטעם דסבר הרא"ש כהר"י מסמפונט, דסבר דגם ע"י חיבור טהורים. - ב) או די"ל דעכ"פ יש חומר בעוף טמא מטעם שטמא טומאת עצמו. ט והנה ביסוד הזה שכתבנו, יש ליישב הא דהקשה המל"מ פר"א דכלים מדוע לא כתב הרמב"ם דהכלים של עור העוף המה ג"כ מהכלים המצילין מטו"מ, והיינו דכיון שישנו בטומאת נגעים, וכל שישנו בטומאה אינו בתורת מציל מטומאה, - ואף שיש מקום לומר דבעינן ראוי לקבל טומאה זו עצמה, דהיינו טומאת מת, - ובאמת פליגי בזה ראשונים, וכבר ביארנו בארוכה בזה הענין בתשובה במקו"א, אמנם דעת הרמב"ם ע"כ דגם בראוי לקבל טומאה אחרת ג"כ אינו מציל, והוא מהא דמצינו חבית שניקבה וסתמוה שמרים כו' והובא בב"ק ק"ה, ושם אגף חצי' כו' ומפרש בזה הרמב"ם דמיירי לענין צמ"פ כמבואר בפכ"ב מטו"מ ה"ח וז"ל חבית המוקפת צמ"פ שניקבה מצדה וסתמוה שמרים וכו' אגף חצי הנקב וסתם חצי הנקב כו' וזהו כמו שפירש הרשב"א בפר' המצניע כמבואר בכס"מ, והנה באמת יש לפרש באופן אחר וכמו שמפרשים בשיט"מ שם, - דהיינו שהניח הנקב כלפי חוץ שאין טומאה נכנסת בו, והוקפה מפיה שהי' בפנים בצמ"פ, אותה הגפה עושה לה כלי להיותה מצלת בצמ"פ וכו' ואעפ"י שהוא ראוי לקבל טומאה לענין הצלה מיהא מצלת כו' יעוי"ש ומדחזינן דלא מפרש הרמב"ם כפירוש זה דמיירי ג"כ לענין צמ"פ, ע"כ סבר הרמב"ם דכיון דהוי ראוי לקבלת טומאה לכן אינו מציל בצמ"פ, - וא"כ י"ל דהו"ה לענין טומאת נגעים אם ראוי לטומאת נגעים אינו מציל בצמ"פ, והנה יש לחלק דשאני התם דראוי לקבלת טומאת זו עצמה, היינו טומאת מת, אם נכנס החבית כולו לבית, אמנם מסתבר שאין לחלק ביניהם, אלא אם רק ראוי לקבלת איזו טומאה אין כלי זו מצלת בתורת צמ"פ. י ונראה ראי' לדברי הרמב"ם מהתוספתא שהוא מקור הדין, והוא תוספתא כלים ב"ק פר"ז דחשיב שם עצמות העוף, ולא חשיב עור העוף, וע"כ הטעם משום דעור העוף הוא ממקבלי טומאה, וע"כ דהכוונה לטומאת נגעים, ומזה קשה טובא להשיט"מ ב"ק שם דמפרשי דגם דבר הראוי לקבל טומאה, אם אינו מקבל טומאה שעה זו מציל בצמ"פ, - והלא תיקשה לפי"ז מהתוספתא מדוע לא חשיב העור העוף דמציל בצמ"פ, וק"ו הוא דמה התם שראוי לקבל טומאה זו עצמה, אם הכניס החבית כולו לבית, ומ"מ מצלת בצמ"פ באופן שפי הנקב לחוץ, א"כ כש"כ בעור העוף שאין בו טומאה זו כלל, רק טומאת נגעים אם יתנגע, פשיטא שמצלת בצמ"פ, וצ"ע. יא ואפשר לומר בסברת הראשונים בשיט"מ שם דסברי דכיון דמבואר בשבת ק"ח דיש נקבים בעור העוף אף אחרי העיבוד, ואעפ"י שהדיו עוברת עליהן, אמנם אפשר דמים דצלילי טובא יש בהנקבים כשיעור כונס משקה, ובאופן זה אינו מציל בצמ"פ, ואפי' אם בכל נקב אינו ככונס משקה, מ"מ לא עדיפא ממטלית של בגד דאינו מציל בצמ"פ, וכמבואר בפ"י מ"ד דכלים. יב ואין לתמוה מדוע לא כתב הרמב"ם בהדיא דעורות של עופות טמאים מטמאים בטומאת נגעים, נראה דשייר, דהלא שייר ג"כ עור האדם דע"כ מסתבר הדבר דגם עור האדם ישנו בכלל זה דטומאת נגעים, מפני שהוא ג"כ ממין הגדל בארץ, והוי דומיא דבגד, וכמו כן אין לתמוה מדוע לא חשיב הרמב"ם עור העוף בפרי"ג מטו"צ ה"ה שכתב שם חיבר להם מין הגדל בארץ אפילו חוט וכו' או עורו של בהמה וחיה המעובדין, ולא חשיב עור העוף, משום דבלא"ה יש לדייק בדברי הרמב"ם ולהקשות מרישא לסיפא, דברישא נקט עורות חיה שבים אין מטמאין בנגעים, - דמשמע מזה דעורות עופות מטמאין בנגעים, ובסיפא לענין חיבר מן הגדל בארץ חשיב בהמה וחיה, ומשמע דעור העוף אינו בכלל הזה, וא"כ תיקשה מרישא לסיפא, אמנם דברי הרמב"ם לקוחים מהספרא פ' תזריע פרי"ג וגם שם איתא בלשון זה, ושם ג"כ תמוה דתיקשה מרישא לסיפא. - יג ונראה דשני מיני עורות יש בתורה לטומאת נגעים, א) עור האמור בהדיא, ב) עור הנלמד מבגד, דהיינו שכתבה תורה עורה דומיא דבגד, וזהו ע"כ עוד מן העור, וא"כ גרוע ממנו מסתם עור האמור בתורה, - והנה ע"כ לא הוי כוונת התורה לרבות מהא דדרשא בדומיא דבגד, דזה עור בהמה וחיה, דע"כ על זה לא צריך קרא לרבות, דהלא זהו עור ממש, דכתיב בהדיא בקרא, וע"כ הא דילפינן מריבוי הכתוב עור דומיא דבגד, היינו עור ממין הגרוע, ולא נכלל זה בסתם עור, ורבתה אותו תורה מהדומיא דעור דומיא דבגד, ומזה למדו רבותינו ז"ל דע"כ כוונת התורה לכל מין העור הגדל בארץ, וזהו ע"כ עור האדם ועור העוף, - ואף על פי שהם עור גרוע, אבל אח"כ כשרבתה תורה לדון חיבור לעורות שבים מהא דכתיב או בעור, א"כ ע"כ מסתברא דדוקא בגד ועור ממין היפה עושים מעשה התחברות, דהיינו דזהו בהמסתברא, וזהו כוונת הספרא, וזהו דמדייק הרמב"ם בדבריו, וכתב עורות חיה שבים אין מטמאין בנגעים, דמשמע מזה דעורות העופות מטמאין בנגעים, ולענין חיבר כתב הרמב"ם חיבר להן מן הגדל בארץ וכו' או עור בהמה וחיה, ולא כתב עוף, משום דלענין דין התחברות, בעינן עור האמור בהדיא בתורה, וזהו עכ"פ עור ממש ממין היפה, עכ"פ ביארנו דלשיטת הרמב"ם עור העוף מטמא בנגעים, ואתי שפיר דברי תוס' הרא"ש בנדה שם, דע"כ סבר ג"כ כשיטה זו, וכמוש"נ. יד והנה בעיקר הדבר לענין ציצית, נראה דדרשת רבא דדריש הכנף מין כנף, הוא ענין אחר מדרשת תנא דבר"י, והיינו דהכנף מרבה יותר, - והא דהסוגיא מסמיך זה אתנא דבר"י, הוא משום זה דבא רק לאפוקי מאידך תנא דבר"י דסבר דאין במשמעות בגד רק צו"פ, דאז לא מצינן למידרש מהכנף מין כנף, אבל כד חזינן דבגד אין במשמעו