נזר הקודש - מנחות קכב

מינין, ומה"ט פסק דאינו חייב בציצית אלא צמר ופשתים, והפוסקים דסברי דלענין ציצית מרבה שארי מינין דהיינו כל מין כנף ע"כ דרשי גם לענין טומאה לרבות שארי מינין, - והנה הפוסקים דפסקו לענין ציצית דכל המינין חייבין, וחתרו הפוסקים מדוע פסקו כרבא ולא כר"נ, - עי' בתוס' ד"ה ור"נ ובהרא"ש בה' ציצית, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר משום דכיון דסתם ספרא סבר לרבות שארי בגדים לענין טומאה, ממילא דרשינן כן גם לענין . ציצית. - ג אמנם אם נפרש כן כוונת רש"י דכוונתו לדרשת התו"כ, א"כ מניין לנו לרבות בציצית כל המינין,, מכח האי דתנא דבר"י דמרבה שארי מינין לענין טומאת נגעים וקשה הא התם לא רבתה תורה רק בתערובות צו"פ, וכוונת רבא דהכנף מין כנף מרבה שארי מינין גם כשהן לבדן, וצ"ע, ואפשר לומר דהכא בציצית ג"כ איכא התחברות לצו"פ והיינו כמו שנפרש לקמן דהתנא דבר"י לא סבר כרבא בדרשא דהכנף מין כנף, וממילא אינו חייב בציצית רק צו"פ, ורק סבר דרבתה תורה שארי בגדים היינו גם כן עם צו"פ והיינו דמחויב להטיל ציצית של צו"פ לאיזה מין שהוא יטיל או ציצית של פשתן או של צמר. - ד והנה התוס' מפרשין דמרבה לטומאת שרצים, ויש להעיר היאך הדין לענין ציצית בשארי מינין שאינן בני קבלת טומאה אם יש בהו חיוב ציצית, והיינו אם אמרינן כתנא דבר"י גם לענין ציצית, א"כ מסתברא דאין לרבות יותר, וממילא שארי מינין שאינן בני מקבלי טומאה אינן בחיוב ציצית, והיינו הבגדים הנעשים מעופות שאינם מקבלים טומאה כדמוכח ממשנה דכלים פרי"ז מי"ד, וכן כתב הרמב"ם פר"א דכלים ה"ד, ועי' במל"מ, - ופשיטא שה"ה אם עשה בגד מהנוצות של עוף דאינו מקבל טומאה, היאך הדין אם עשה מהנוצות של עוף בגד אם חייב בציצית, והנה לרבא דאמר הכנף מין כנף מסתברא דגם הבא מן העופות בכלל זה, וגם הפוסקים דסברי כוותי' סתמוהו, וע"כ דכוונתם על כל המינים, ולכאורה תמוה דכיון דכל עיקר הא דרבא הוא מטעם תנא דבר"י, א"כ מניין לרבות יותר ממה שחשב התנא דבר"י ואדרבה אית לן לומר מדלא הוי הני הבא מן העופות בכלל הכתוב בגד לטומאה א"כ מניין לנו לומר דישנם בכלל בגד האמור בציצית. ה אמנם הרמב"ם דסבר דאינו חייב בציצית מה"ת רק צו"פ ולא דריש הכנף מין כנף, ולא סבר כתנא דבר"י דמרבה שארי מינין, וא"כ לא סבר גם כן דהבא מן העוף מקבל טומאה, ובזה אתי שפיר הא דכתב הרמב"ם בפר"א דכלים ה"ד וז"ל יראה לי שהכלים העשוים מעור העוף אין מקבלין טומאה כמו עצמותיו יעוי"ש, ולכאורה מדוע כתב בלשון יראה לי הלא מבואר במשמעות המשנה, וכמו שכתב המל"מ, אבל לפי האמור אתי שפיר דבאמת לתנא דבר"י דמרבה שארי מינין יש לומר דגם עופות בכלל, אבל הרמב"ם לשיטתו לפי מה שפסק בציצית ע"כ דלא סבר כתנא דבר"י דמרבה שארי מינין, - ועל זה אמר ויראה לי, היינו שמפרש גם כן כפירוש התוס' הכא דמיירי בשרצים, ולפירוש זה מוכח דפליגי תנאי בזה, ולהכי כתב יראה לי. ו ובזה שפירשנו יש לבאר הסוגיא דנדה כ"ג דאיתא שם למיפרך מה לאדם שכן מטמא והקשה בתוספות הרא"ש ותימא בהמה תוכיח דלא מטמאה מחיים וכו' וי"ל דאיכא למיפרך מה לבהמה שכן מטמאה לאחר מיתה וכו' ותימא ונילף מעוף טהור, וי"ל מה לעוף טמא שכן מטמא בביהבל"ע, וקשה נילף מעוף טמא, וי"ל מה לעוף טמא שכן עושין ממנו דבר המקבל טומאה כגון מהעצמות או מהעורות וכו' יעוי"ש, ודברי הרא"ש תמוה טובא הלא קיי"ל בחולין כ"ה דכלים הבא מעצמות העוף אין מקבלין טומאה, וכן מבואר להלכה ברמב"ם פר"א דכלים, וגם העורות מעופות אין מקבלין טומאה, הרמב"ם, וכמו שנתבאר לעיל, ובעיקר הקושיא יש לומר כמו שכתבנו דלתנא דבר"י מרבה כל מינו בגדים אפילו בשנעשה מן העופות, וביותר אתי שפיר שם בסוגיא דמיירי לר' ישמעאל, והנה אפשר דעיקר הכוונה בהרא"ש על עורות ועצמות לאו דוקא משום דעצמות לכו"ע נתמעט, אבל עורות שפיר מקבלי טומאה לתנא דבר"י. - ז עוד נראה לבאר דברי כוונת תוס' הרא"ש באופן אחר, והוא, ע"ד מה שכתב דכלי הנעשית מעצמות של עוף טמא מקבלת טומאה, כוונתו על כנף העזניה, דמבואר בכלים פרי"ז מ"ד דכלים הנעשים מכנף של העזניה מקבלים טומאה, והכוונה דכיון דיש עכ"פ עוף אחד ממין טמא שעצמותיו טמאים ומקבלים טומאה הכלים הנעשים ממנה. וא"כ יש עכ"פ חומר במין טמא אף שהוא במין אחד. - אבל אפשר לומר דטומאה זו מדרבנן הוא, וכמו שכתב הרע"ב ברטנורא במשנה, אבל הר"ש בפירושו להמשנה משמע דס"ל שהוא מדאורייתא, וגם בדברי הרמב"ם בפיה"מ נראה שמסתפק בזה. ובעיקר הדבר מה שיש להסתפק בזה, הוא מפני שעיקר הא דרבתה תורה עצמות לטומאה מהא דכתיב וכל מעשה עזים, ויש לפרש בזה בשני אופנים, או שדומה לעזים בסוג, או שדומה לעזים בתמונה, בסוג כיצד, שהוא הולך כמוהו, בתמונה כיצד, היינו תמונת העצם בגידולו ובחזקו, וראוי לכלים, והרמב"ם שם מכריע דבעינן דומה בסוג, וא"כ משמע שדעתו דהוי דאורייתא, ואעפ"י שכתב בפ"א מכלים ה"ב וקרוב בעינן לומר שטומאתן מד"ס, אפשר דמספקא לי' להרמב"ם בזה, או שקורא ד"ס מה שאינו מפורש בהדיא, וכידוע שימתו, וא"כ אפשר לומר שזהו ג"כ דעת תוספות והרא"ש. - :

ח וע"ד העור שכתב התוס' הרא"ש דיש טומאה לעורות, אשר תמוה טובא הלא בזה לכו"ע אין טומאה, נראה דכוונת הרא"ש לענין טומאת נגעים, דבזה לא ממועט רק עורות חית הים כמבואר במשנה פרי"א דגנעים, מטעם דבעינן מין גדל בארץ וישנו בכלל זה גם עורות של עופות טמאים ג"כ, וכן מבואר ברמב"ם פר"א דכלים, וזהו כוונת הרא"ש דישנו חומר בעוף טמא לענין טומאה, מה דליתא