נזר הקודש - מנחות קכא

אין כאן מקום לומר דלא שייך עשה דוחה ל"ת מטעם דאפשר לקיים שניהם, דזה ליתא דהכא לא שייך אפשר לקיים שניהם, דכיון דלענין דיעבד עשה מצוה מטעם דלא הוי עתה אפשר לקיים שניהם, להכי כשאין לו עתה עפר תיחוח שפיר אמרינן עשה דוחה ל"ת מטעם דקרינן בזה לא אפשר דלא גרע זה מדיעבד, וכמו שכתבנו לעיל. כז והנה בהא דפריך בירושלמי הובא בתוס' קדושין ל"ח מדוע לא אכלו ישראל מצה מחדש מטעם עשה דוחה לא תעשה, אשר לכאורה לשיטת הב"י לא שייך כאן עשה דוחה ל"ת, אפשר לומר דהירושלמי לשיטתו דחדש נאסר גם משל אשתקד בכניסתן לארץ, מטעם דנאסרה כל התבואה עד שיקרב העומר, ועד עתה לא קרב העומר, וכבר נחית לזה השאג"א בסי' צ"ו, וזה נכון. כח והנה מלשון הרמב"ם בפר"ג מציצית ה"ו משמע שסבר גם כן כדעת הב"י מדכתב וז"ל ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן וכו' בדין הוא שיהא מותר וכו' ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה וכו' יעוי"ש, ומלשון אין עושין כן משמע שבשום פעם אין עושין כן, והיינו אפילו בשאין לו מינו, ויתיישב בזה הא דכתב הרמב"ם בפר"ו מחו"מ ה"ז אין אדם יוצא י"ח במצה שהיא אסורה לו, והקשו מדוע לא אמרינן דעשה דוחה לל"ת דהיינו באיסורים שאין בהם מיתה אלא ל"ת גרידא כמו טבל של מעשר עני, אבל אם סבר כשיטה זו דאם אפשר לקיים את שניהם דאז גם כשאין לו היתר אין כאן עשה דוחה לא תעשה אתי שפיר. - כט נמצא מבואר דדעת התוס' בהרבה מקומות כשיטת הב"י, ואפשר והדעת נוטה שכן הוא גם דעת הרמב"ם. - ל כתב המג"א באו"ח סי' תמ"ד סקי"א דאם הוא מוי"ו שעות ולמעלה דאינו יכול לבטל ולמול את בנו יחזור מיד משום דהאי עשה והאי עשה, ועשה דתשביתו חמור טפי דבכל שעתא עובר עליו, משא"כ במילה, והשיג עליו באבן העוזר דהרי בהולך לשחוט את פסחו בודאי דינא דמתניתין גם מו' שעות ולמעלה דאינו חוזר לבער דהא עשה דפסח הוי עשה שיש בו כרת ודחי לעשה דתשביתו, וממילא ה"ה בהולך למול את בנו כיון דתנא דמתניתין כייל להו בחד דינא במשנה דפסחים מ"ט, וע"כ הטעם משום דעשה דתשביתו אינו עובר באם דעתו לבערו כמו"ש התוס' פסחים כ"ט עכת"ד, - והנה לכאורה דברי האבה"ע תמוהין טובא דהרי בהולך לשחוט פסחו בודאי אי אפשר לשחוט פסח, וחמץ בביתו דהא אסור לשחוט פסח על החמץ, וע"כ צריך לומר דכוונת האבה"ע דאתי עשה דפסח ודוחה ללאו דלא תשחט על חמץ, ואם בשביל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, הנה בשביל העשה הרי יש עצה בע"מ לבער, וא"כ איכא כאן ל"ת לחודיא, ועשה דוחה לל"ת, - והנה בחידושי הצל"ח שם מביא ג"כ לסברא זו ביישוב אבה"ע, ודחי דהכא לא שייך עשה דוחה לל"ת דלא אמרינן כן בדבר שהלאו הזה בעצמותו דהמצוה שהתורה אמרה דהעשה דפסח לא יהי' על חמץ,- ואעפ"י דאיכא לאוקמי קרא ביש לו פנאי לבער קודם שחיטה, מ"מ לדעתי לא שייך בדבר זה עצמו לומר עשה דוחה ל"ת שאין זה דומה לשאר מקומות דעשה דוחה ל"ת שלא נאמרה הל"ת על דבר זה עצמו רק שאירע שמזדמנים יחד העשה ולא תעשה עכת"ד, והוה בתוסר"ע שם במשנה מביא ג"כ לדברי הצל"ח, ומביא שם שהגאון טו"א בחידושיו לחגיגה ד' נחית לומר דגם באופן זה שייך עשה דוחה לא תעשה דהקשה דנימא דעשה דראיית פנים תדחה לל"ת דלא יראו פני ריקם, אף דהל"ת הוא באותו דבר עצמו יעוי"ש, אבל לפלא שלא נחתי הגאונים להאי דינא דהב"י עם הרבינו ירוחם דלהב"י דודאי דלא שייך כאן עשה דוחה ל"ת מטעם דכיון דאפשר לקיים שניהם בשעה שיש שהות לבער, ממילא שוב אין בזה דין עשה דוחה ל"ת, ואם מוכרחין אנחנו לומר לשיטת אה"ע מטעם עשה דוחה ל"ת ע"כ זה ניחא לדעת הרבינו ירוחם, אבל לשיטת הב"י, וכיון שהוכחנו דהרבה ראשונים אזלי כשיטת הב"י, לכן יותר להכריע בזה כשיטת המג"א. - לא והנה בעיקרא דמילתא מבואר להדיא בשאילתות פ' צו וז"ל כדתנן ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור, ואם לאו יבטל בלבו וכו' וה"מ כי מיבטיל מיקמי איסורא, אבל בתר איסורא וכו' אלא הדר ומבער דלא מיפגר מפסח דכתיב לא תשחט על חמץ וגו' יעוי"ש, מבואר מזה דמצות ביעור קודם, מטעם דא"א למשחט פסח בלא"ה, והרי מבואר דלא אמרינן בזה עשה דוחה ל"ת, וע"כ משום דבאופן דאפשר לקיים שניהם, דאז לא אמרינן עשה דוחה ל"ת אף בשאין לו פנאי, וראי' מזה לשיטת הב"י, וממילא קם דינו של המג"א ג"כ, איברא אשר מרן הגאון רע"א שם במשנה מיישב דברי האבה"ע, כמבואר שם, אבל בעינן עשה דוחה ל"ת ע"כ מבואר שדעת השאילתות דאין כאן דין דחיי', וכמוש"נ. א אמר אביי והאי תנא דבר"י מפיק מאידך תנא דבר"י דתנא דבי ר"י בגד אין לי אלא בגד צמר מניין לרבות צמר גמלים וכו' והנה רש"י פירש דלענין נגעים מיירי, - והדבר תמוה הלא קיי"ל דאין טומאת נגעים אלא בצמר ופשתים בלבד, והוא קושיות התוס' אבל נראה דדרשא זו דתנא דבר"י היא דרשת הספרא בתו"כ פ' תזריע פרי"ג דמרבה שם גם שארי בגדים באופן שבאו עם הצמר ופשתים, וזה נתרבה מאו בבגד, והרמב"ם לא הביא התו"כ להלכה יען דלא סבר כתנא דבר"י זה אלא כאידך תנא דבר"י, אבל תנא דבר"י דמרבה שארי בגדים כוונתו לדרשא דתו"כ. ב והנה לענין ציצית ג"כ תליא בפלוגתא דתנא דבר"י, דמאן דדריש לרבות שארי מינין לטומאה מרבה גם לציצית ומאן דלא דריש לרבות לטומאה לא סבר גם בציצית לרבות שארי מינין, - וממילא הרמב"ם דפסק דלענין טומאה לא מרבה שארי