נזר הקודש - מנחות קכ

והנה לכאורה יש להעיר מהא דכתבו התוספות בפסחים ע"ה בהא דקאמר הש"ס באש למעוטי אבר מעיקרו והקשו התוס' למ"ל קרא למעוטי הא מדאיצטרך לא תבערו שאין שריפת בת כהן דוחה שבת מכלל דאין יכול לשרפו באבר מעיקרו דאל"כ פשיטא דלא דחי' שבת כיון דיכול לעשות בלא דחיית שבת ואומר ר"י דאיצטרך קרא היכא דליכא אבר מעיקרו יעוי"ש, הרי מבואר להדיא דאעפ"י שאין דחי' ביש לפנינו אבר מעיקרו מ"מ יש דחיי' בשאין אבר מעיקרו לפנינו, וזהו לכאורה דלא כהב"י, וכבר העיר בזה השאג"א. - כא אבל נראה דזה לא דייקא, ואינו ענין להב"י, והוא דשפיר יש לומר דדין חדש הוא במיתת בי"ד, ואין זה ענין להא דעשה דוחה ל"ת, אלא רק אמרה תורה דבאופן זה דאין אבר מוכן דמותר לקיים דין שרפה גם בחלול שבת ובדאיכא אבר מוכן כיון שאין נחוץ לחילול שבת אין לחלל שבת בכדי, אבל אם יש צורך להוציא הפס"ד אמרה תורה לחלל שבת, ודין הוא במיתת בי"ד, ומטעם זה לא קשה גם מה שהקשה בספר בר"א היאך ס"ד לחלל השבת במכשירין אשר גם במצות מילה לא נותן שבת להדחות, דליתא דמה ענין זה לזה, הלא אם אמרה תורה שמיתת בי"ד דוחה שבת, הוי מכשירין כעצם המצוה, ומצותי בכך קרינן לה. כב והנה מד' התוס' פסחים פ"ה שהקשו היאך ס"ד לומר דשייך עשה דוחה ל"ת בשבירת עצם כיון דיכול לקיים שניהם ע"י גומרתא, לכאורה מאי קושיא הלא איכא נפק"מ בפסח שחל בשבת והוי לא אפשר, וע"כ דסברי התוס' כיון דאפשר ביו"ט לקיים שניהם, אז גם בשבת אין דין דחיי', וזהו כשיטת הב"י. כג ויש להביא ראי' לשיטת הב"י מפסחים ה' דיליף ר"ע דתשביתו הוא מעריו"ט משום דתשביתו הוא שרפה והבערה הוא אב מלאכה יעוי"ש, והנה אם אמרינן דתשביתו הוא ביו"ט עצמו א"כ ע"כ יש כרת גם כן על עבירה זו דלא השבית החמץ, והוא דכיון דעל זמן אחד אמרה תורה איסור אכילת חמץ ודין השבתה, וגם איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, וא"כ איתקש להדדי, וכמו שהקשה הרשב"א בתוס' פסחים ה' ד"ה דהא, וכתב הצל"ח דזה לא אפשר כיון דגם על חמץ ליכא כרת בי"ד, אבל אם אמרינן דתשביתו הוא על יו"ט א"כ שפיר מהני ההיקש לחייב כרת גם על ההשבתה, אבל לפי"ז תיקשה היאך אמר ר"ע דלא אפשר לומר דתשביתו הוא ביו"ט מטעם איסור הבערה שהיא אב מלאכה, ומדוע לא נימא דעשה שיש בה כרת יש בכחה להדחות עשה ול"ת דיו"ט, - וכן כתבו באמת התוס' זבחים ל"ג ד"ה לענין, וגם לא בעינן בעידנא, -- [איברא דיש להעיר מד' התוס' זבחים צ"ו ד"ה ואחד, אבל לפי דברי התוס' דלעיל קשה), וע"כ צריך לומר דהכא לא שייך עשה דוחה לל"ת מטעם דאפשר לקיים שניהם, והיינו לפי מה שכתבו התוס' שם פסחים ה' ד"ה כל מלאכה דהקשו דהרי יכול ליהנות מהנחלים של החמץ, וממילא מותר לשרפו גם ביו"ט מטעם אוכל נפש, ותירצו דהקרא מיירי בכל ענין אפילו כשאינו צריך לגחלתו יעוי"ש, נמצא דבאופן שצריך לגחלים מותר בלא שום דחיי', להכי שוב לא שייך דחיי' גם כשאין צריך לגחלים, וזהו כשיטת הב"י, ושפיר מוכיח ר"ע דתשביתו הוא מערב יו"ט, דלשיטת רבינו ירוחם ממנפ"ש יכול לקיים עשה דתשביתו ביו"ט עצמו דאם צריך לגחלים בלא"ה מותר מטעם אוכ"נ, ואם אינו צריך לגחלים מותר מטעם עשה דיש בו כרת מדחה ל"ת ועשה דיו"ט, אבל יש לדחות דהתוס' סברי דאין עשה דכרת מדחה לל"ת ועשה, וע"כ צריך לומר כן, דאל"כ תיקשה לאידך תירוצא בתוס' שם שכתבו דאין היתר לגחלים, של חמץ, וא"כ תיקשה הא הכא איכא עשה שיש בו כרת וידחה לל"ת ועשה דיו"ט, וע"כ דסברי התוס' דאין עשה דוחה לל"ת ועשה אפילו שיש בו כרת, וכיון שזה מוכרח לתירוץ השני ממילא אפשר דגם בתירוץ קמא סברי התוס' כן. כד אמנם לשיטת התוס' זבחים ל"ג דעשה שיש בו כרת מדחה עשה ול"ת, קשה טובא היאך יליף ר"ע דתשביתו הוא מעריו"ט, והא איכא עשה שיש בו כרת, וע"כ צריך לומר דשיטה זו סוברת בהכרח כתירוץ ראשון שבתוס' דגחלים של חמץ מותר ביו"ט מטעם אוכל נפש, ולא שייך עשה דוחה ל"ת מטעם דאפשר לקיים שניהם, וכשיטת הב"י, וכמו שנתבאר לעיל. כה אמנם יש לעיין טובא בסוגיא דביצה ח' ע"ב ודאי כי קא עביד כתישה אתי עשה ודחי את ל"ת יעוי"ש, וקשה הא אפשר לקיים את שניהם בשיש לו עפר תיחוח, ובשלמא לשיטת הרבינו ירוחם אתי שפיר דגם באופן זה דאין לו עתה עפר מוכן שייך עשה דוחה ל"ת, אבל לשיטת הב"י קשה, - וגם הסוגיא שמדחי אח"כ דהכא לא שייך עשה דוחה ל"ת מטעם דלא הוי בעידנא, או משום דיו"ט הוי עשה ול"ת, אבל הלא לא קאמרה הסוגיא מטעם אפשר לקיים שניהם, וע"כ מוכח מזה כשיטת הרבינו ירוחם, וצע"ג. כו והנה לפי מה שכתבנו לעיל דעיקר סברת הב"י, דבמקום דאפשר לקיים שניהם לא נאמרה דין דחיי' כלל, ונפק"מ לענין דיעבד, דאעפ"י שלאחרי עבירת הל"ת הוי לא אפשר, וממילא יש כאן דחיי' כיון דלאחר המעשה העבירת הל"ת שוב לא אפשר להנצל מהל"ח כיון שכבר עבר עלי' אבל סבר הב"י דבאופן זה לא נאמרה דחיי' כלל, וממילא הוי מצוה הבב"ע, הנה הכא בכיסוי הדם לא שייך זה, דהכא בדיעבד אם עבר על הל"ת וכיסה לא הוי מצוה הבב"ע, כיון דלא הוי המצוה ועבירה בשעה אחת דזה הכלל מסור בידינו דלא שייך מצוה הבב"ע רק באופן שהמצוה נעשית עם העבירה ממש בבת אחת, וכמו שמבואר בירושלמי שבת פרא"ד, ובפסחים פר' אלו דברים, והכא בכיסוי הדם אם עבר על העבירה ועשה מצוה שפיר דמי, וא"כ ע"כ אין שייך לומר דלא נאמרה המצוה באופן זה, כיון דאם עבר ועבר הוי מצוה מעליא, ולכן אם לאו הפירכא דפריך הש"ס דלא שייך עשה דוחה ל"ת הכא מטעם דלא הוי בעידנא