נזר הקודש - מנחות קיט

אופן כיוונה תורה, ע"כ מוכרחין אנו לומר דכוונת התורה במקום דליכא אחר שיש בזה איסור, דאין לומר דכוונת התורה במקום דאיכא אחר דעל אופן זה לא בעינן קרא דבלא"ה מותר מטעם דאין כאן איסור, דהרי הוי דבר שאינו מתכוון ומותר. וע"כ דרבתה תורה להיתר במקום דאיכא איסורא, וזהו בדליכא אחר. - טז עוד יש לומר דבאמת גם באינו מתכוון אעפ"י שמותר, מ"מ לא נקרא זה אפשר לקיים שניהם, דע"כ הכוונה אפשר לקיים שניהם הוא באופן דליכא איסור כלל, - אבל דבר שאינו מתכוון אעפ"י שמותר, הביאור בזה שלא חייבה תורה על אינו מתכוון, אבל אין זה בגדר היתר, ביאור הדברים דבאיסור שבת ויו"ט דהאיסור אינו בהפעולה, רק בהפועל, ובעינן מלאכת מחשבת, בזה הוי דשא"מ היתר גמור, - משא"כ בשארי איסורים דהאיסור בהפעולה, אפשר דגם באינו מתכוון אעפ"י דאין בזה חיוב אבל עדיין איכא איסור, ולפי"ז הכא בקציצה דבהרת שאסרה תורה עצם הקציצה, להכי אף באינו מתכוון לא הוי רק פטור, אבל לא היתר, והא דתנן דדשא"מ בכלאים מותר לכתחילה כהא דמוכרי כסות, זהו מטעם דכל עיקרו של איסור ליתא באינו מתכוון להנאה, וביארנו בספרנו לזבחים, משא"כ בקציצה דבהרת דעצם הקציצה לא נאמרה לאיסור בשביל הנאה, רק לא חייבה תורה באינו מתכוון, אבל עכ"פ היתר גם כן ליתא, כיון שפעולת הקציצה רצון התורה לרחק, וא"כ לא נכנס זה בגדר אפשר לקיים שניהם, וע"כ הגמ' דפריך שם מהא דר"ל הוא רק בדרך דמיון בעלמא, והיינו דכמו שאנו רואים דאמרה תורה למעט באיסור אפילו במקום עשה שדוחה לל"ת א"כ ממילא מובן דבמילה בצרעת יעשה אחר ולא האב בכדי למעט מאיסור, ולעשות המצוה ע"י אחר דהוי דשא"מ שהוא באופן שלא חייבה עליו תורה, - ועל זה משני דכוונת התורה להתיר במקום דליכא אחר, וכמו שנתבאר. - יז ובזה יש ליישב מה שיש להקשות בסתירת הסוגיות, דבנזיר מ"א קאמר הש"ס אס"ד כי עביד במלקט ורהיטנא מצוה קא עביד מדלא כתיב תער כדר"ל דאמר כ"מ שאתה מוצא וכו' אם אתה יכול לקיים את שניהם וכו' ומאי קושיא דלמא זקנו אתיא להתיר היכא דאין לו אלא תער, וע"כ דכיון דאסור אם יש לו מלקט ורהיטנו כן אסור אם אין לו מלקט ורהיטנו אלא תער, וזהו היפך הסוגיא דשבת וכבר הקשה בזה השאג"א בסי' צ"ו בעמדו על המחקר בעצם הסברא ולא הביא דברי הרבינו ירוחם והב"י, וכן הובא גם בספר ברית אברהם בסי' א], אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר דשאני הא דנזיר מצורע שאין שם דין עשה דוחה ל"ת, וממילא ביכול לקיים שניהם ליתא כלל דין דחיי' וגם דיעבד, לא עשה מצוה, ולהכי לא מהני גם בליכא מלקט ורהיטנו, ובזה אתי שפיר גם סוגיא דנזיר נ"ח יעוי"ש, וכמו שנתבאר. יח והנה בעיקר הא דקאמר הש"ס בשבת דנקרא אפשר לקיים שניהם מטעם דאפשר באחר. שדי בה נרגא הגאון בספר ברית אברהם דהלא מה שייך בזה אפשר כיון דאם עביד אחר הוא לא יקיים המצוה, נראה דלא קשה דכיון דלגבי האב איכא איסור א"כ ממילא לא שייך הוא בהמצוה, ובאופן זה המצוה מוטלת לכתחילה על אחרים, איברא דאכתי תיקשה לשיטת הש"ך בחו"מ סי' שפ"ב דכתב דמצוה מיוחדת על האב למול את בנו, ולדבריו תיקשה מסוגיא זו היאך אמרה הסוגיא דליעבד על ידי אחר הא באחר יוגרע מצוה זו דהאב מצווה, וממילא אין כאן אפשר לקיים שניהם, ואדרבה תבוא עשה דהאב מצווה ותדחה הל"ת דצרעת, - ומצאתי בתבוא"ש סי' כ"ח שהשיג מזה על הש"ך יעוי"ש, אבל נראה דהנה זה ודאי דאם אין האב יכול לקיים המצוה בעצמו דאז ע"כ המצוה נעשית על ידי שליח. ואין כאן ביטול עשה כלל, וכן אם האב אנוס אין כאן ביטול עשה, ולהכי סבר הש"ס דאם האב בא מטעם דחיי', חשבינן לי' כאנוס, ואינו יכול למול, וממילא המצוה צריכה להעשות ע"י אחר, ואין כאן גרעון מצוה לגבי האב, מטעם דחשבינן לי' כאנוס בשביל איסור הל"ת דקציצת הבהרת. יט בדרך אגב ראיתי להעיר מה שהביא ראי' שם בספר בר"א דלא אמרינן סברא זו דאפשר באחר מהא דיבמות דקאמרה הסוגיא דאם לא כתב רחמנא עלי' הו"א דאתי עשה דיבום ומדחה ל"ת דאחות אשה, ולא אמרינן דלייבם אח אחר דהרי הקרא מיירי דאיכא אחים, דהרי בקרא זה כתיב לצרור ונלמד מזה לצרת צרה, וכמו כן הקשה בהא דחייבי לאוין ביבמות כ' דאיתא שם ואם בעלו קנה, והא תצא מזה דאם יש עוד צרה שאינה חייבי לאוין לו דאז מדאורייתא לאו בת יבום היא מטעם דאפשר בשניי' יעוי"ש, לא קשה כלל דהרי עיקר מצות יבום תליא בחפץ ורצון, ואם אינו רוצה אין כאן מצוה דיבום כדכתיב ואם לא יחפוץ, וכמו"כ אם אינו רוצה בהשניי' אין שום מצוה בה, וא"כ אין זה שייכות לסוגיא דשבת דמצות מילה מוטלת על כל ישראל כשאין האב מל את בנו. כ הנה לכאורה יש להעיר מחולין ק"מ דאם לאו דרבתה תורה תשלח הו"א דיכול לקיים לטהרת מצורע, ולא אמרינן דהרי אפשר לקיים שניהם ע"י צפרים אחרים, וכמו שדייקו התוס' בשבועות ג', ובשלמא לשיטת הרבינו ירוחם אתי שפיר דהכוונה באפן שאין לפניו צפרים אחרים, אבל לשיטת הב"י לא מהני זה [עי' שאג"א שם בסי' צ"ו], אבל נראה דכל עיקר הא דאפשר לקיים שניהם רק על ל"ת נאמרה, והיינו כמו שקאמרה הסוגיא ביבמות דבאמת ל"ת חמורה מעשה ורק חידוש התורה דעשה דוחה ל"ת, ולהכי לא נאמרה האי חידושא רק בל"ת, אבל לא בעשה דוחה עשה, עוד נראה דלפי מה שביארנו כל עיקר סברת הב"י דבמקום דאפשר לקיים שניהם לא נאמרה כלל דין דחיי', ולכן לא מהני גם בדיעבד אעפ"י שהוא לא אפשר עתה, אבל כל זה לא שייך בעשה נגד עשה, דפשיטא דמהני לענין דיעבד משום דלא שייך עתה מה אולמי'.