נזר הקודש - מנחות קיח

דברי תנא דבר"י, או דשאני בין אם איכא תכלת כמבואר שם, וזהו כשיטת הב"י דאין הבדל בין אם יש לו מינו לאין לו מינו, - ולעולם לא דחי עתה עשה דציצית לל"ת דכלאים, ולפלא על הב"י שלא הביא דבריהם. ח והנה לשיטת הרשב"א תמוה מסוגיא לעיל ו' דפריך שם מה לכלאים שמצותו בכך, - דקשה מה שייך מצותו בכך אם לא נאמרה רע אם אין לו מינו, וצע"ג. ט והנה מצאתי לחקור לשיטת הרשב"א והרבינו ירוחם דמחלקים בין אם יש לו ממינו לאין לו ממינו, וכל עיקר הדחי' דכלאים בציצית הוא באין לו, היאך הדין באופן שהי' לו מינו, ועבר על דין זה, ועשה צמר לפשתים, אם בדיעבד יוצא י"ח ציצית, ומקום הספק אצלי הוא מטעם זה דכיון דכל עיקר האי דינא הוא מפני שאפשר לקיים שניהם, אמנם בדיעבד יש מקום לומר דעל הדיעבד לא שייך שוב לומר אפשר לקיים שניהם כיון דלא יתוקן על מה שעבר, וא"כ על הזמן הקודם הרי"ז כלא אפשר. ושוב שייך לומר עשה דוחה ל"ת, ושפיר עשה קיום המצוה, ולא הוי מצוה הבאה בעבירה, ויש קיום מצוה בדיעבד, או"ד דכיון דהי' יכול לעשות המצוה בלא דחיית הל"ת אנו דנין כאילו אין כאן דחיי' כלל, וממילא הוי מצוה הבאה בעבירה. י ונראה דבזה פליגי רבותינו, וזהו טעמם בהא דפליגי באם אין לו מינו, אם יש בזה דחיי', והיינו דהרשב"א והרבינו ירוחם סברי דבל עיקר סברת ר"ל דאמר דאין עשה דוחה לל"ת באפשר לקיים, היינו דיש צד דחיי' לעולם, ורק דין הוא בלכתחילה דטוב לקיים שניהם אם באפשרי לקיימם, ובדיעבד אם לא עשה כן אין כאן מצוה הבב"ע, - וממילא כשאין לו ממינו מותר גם לכתחילה, אבל החולקים סברי דלא נאמרה כלל דחיי' בזה האופן, וממילא גם בדיעבד עשה עבירה, ואין כאן מצוה משום דהוי מצוה הבב"ע, וממילא כשאין לו ממינו, אין כאן דין עשה דוחה ל"ת, דלא עדיף מדיעבד, כן נראה לבאר סברתם, והיינו דפליגי בעצם הפירוש במלתא דריש לקיש בהא דאפשר לקיים שניהם, וכמו שנתבאר. - יא אמנם לפי"ז יש לעיין בסוגיא דיבמות כ' ע"ב דפריך שם הגמ' לרבא דאמר דחייבי לאוין אינן נקנים מן התורה ליבם בביאה מטעם דכיון דאפשר לקיים שניהם דהיינו ע"י חליצה אין כאן דחיית עשה לל"ת, מהא דתניא אם בעלו קנו יעוי"ש, וקשה הא הכא לאחר ביאה שהוא דיעבד שוב הוי לא אפשר, ושפיר יש כאן עשה דוחה ל"ת, ולהכי אם בעלו קנו, וקשה מזה טובא להרשב"א והרבינו ירוחם. - יב ונראה דשאני הכא ביבום דחייבי לאוין דאם אמרינן הכא דאין כאן דחיי' משום דאפשר לקיים שניהם, אין כאן דין עשה דוחה ל"ת כלל, - ובזה מודו כו"ע דלא מהני דיעבד, דדוקא גבי כלאים בציצית דיש דין עשה דוחה ל"ת, להכי יש לדון דבאופן שאין לו ממינו יש כאן דין דחיי' האמור בזה, - אבל גבי יבום דחייבי לאוין כיון שאין מציאות לדין עשה דוחה ל"ת בשום פעם, להכי לא מהני גם. בלא אפשר, והביאור בזה דשאני ציצית דכיון דע"כ רבתה תורה דכלאים נדחה מפני עשה דציצית בתכלת שאמרה תורה לעשות תכלת גם בבגד של פשתן, וזהו גם כן מפני דלא אפשר באופן אחר, והיינו שיש מצוה לעשות פתיל תכלת כשיש לו ד' כנפות בבגדו, ומחויב גם כשהבגד הוא של פשתן, כשאין לו בגד אחר, נמצא דרבתה תורה חיוב זה כשאי אפשר, - ממילא יש לדון מזה דגם כשאי אפשר לו לעשות. ממינו, דיכול לעשות גם משאינו מינו. משא"כ בייבום דחייבי לאוין דלא רבתה תורה כלל לדין זה, ממילא לא מהני גם כשאי אפשר. יג ובזה יש ליישב עוד מה להקשות לכאורה מובא מאי פריך מהא דאם בעלו קנו, הלא לשיטת הרשב"א והרבינו ירוחם דסברי כשאין לו מינו הוי לא אפשר לקיים שניהם א"כ לפי"ז כשאין לו מנעל לחלוץ בו, יהי' בבחינה של לא אפשר, - ובאופן זה עשה דוחה ל"ת, ומדוע לא מתרץ הש"ס דמיירי הא דאם בעלו קנו באופן שלא הי' לו מנעל לחלוץ, ומצאתי בברית אברהם שעמד בזה יעוי"ש, אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר משום דדוקא גבי ציצית סברי כן, ולא ביבום, מהטעם שביארנו. יד ובזה מבואר לנכון הא דהקשו התוס' בפסחים פ"ה דקאמר שם הש"ס דאם לא אמרה תורה דאין עשה דוחה ל"ת דשבירת עצם בק"פ הו"א דעשה דוחה לל"ת לשבור עצם שיש בו מח, והקשו התוס' הא אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא, ולכאורה נפק"מ לענין דיעבד דהוי לא אפשר, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דהתם לא מהני דיעבד כיון דלא רבתה תורה בשום פעם שם במצוה זו דעשה דוחה לל"ת, ולא מהני לא אפשר באופן זה, וכמוש"נ. טו גרסינן בשבת קל"ג ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד לי' אמר רב עמרם באומר לקוף בהרתי הוא מתכוון וכו' ופריך ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר רשב"ל כל מקום שאתה מוצא וכו' אם אתה יכול לקיים שניהם וכו' ומשני דליכא אחר יעוי"ש, הרי חזינן דלא אמרינן כיון דאילו הי' אחר לא דחו דמטעם זה גם בדליכא אחר לא לידחו, - וכבר הקשו בזה, עי' בספר שו"ת ברית אברהם סי' א', אמנם לפי מה שפירשנו אתי שפיר, והיינו דהנה במילה בצרעת אי אפשר לפרש דכוונת התורה דבמקום דאפשר לא אמרה תורה כלל דין דחיי', והיינו כיון דחזינן דרבתה תורה תורת דחיי' אעפ"י שיש בזה עשה ול"ת שלא נאמרה דחיי' זו בשום מקום, - ואילו הכא אמרה תורה מצות מילה וזה נלמד מהא דאמרה תורה ימול אפילו במקום בהרת, - ועיקר פירכת הש"ס הוא דלמ"ל קרא להתיר הא בלא"ה מותר ע"י אחר, ועל זה משני דקרא אתי בדליכא אחר, נמצא דאין זה שייכות להא דעשה דוחה ל"ת דעלמא, דהתם שפיר איכא למימר דבמקום דאפשר לקיים שניהם לא נאמרה כלל דין דחיי', ואפשר שגם דיעבד לא מהני, אמנם הכא כיון שע"כ רבתה תורה לימול אף במקום בהרת, ורק אין אנו יודעין על איזה